האונס של היום הוא כמו האונס של פעם
איזו מהפכה התחוללה בעשורים האחרונים בכל הקשור למעמד האישה והאם התקדמנו או שנשארנו במקום? לרגל יום האישה, המצוין היום, נשים מתכתבות עם הנשים המיתולוגיות מהתנך ובוחנות את המקרים של אז בראי המציאות שלנו היום - התוצאה מדאיגה
בשיתוף מיזם 929
יום האישה הבינלאומי המצוין היום (8.3) נועד לא רק להסתכל קדימה ולראות איזה שינויים מחכים לנו, אלא גם לבדוק, בראי הזמן, האם וכיצד השתנה היחס לנשים, לשם כך כותבות נשים ישראליות לנשים המקראיות מהתנך: גל גבאי כותבת לרות המואבייה, צרויה שלו לרחל, דנה פוגץ' לתמר, רוחמה וייס לרחב, יוכי ברנדס למרים, יפעת ביטון לדינה, ושפרה קורנפלד לפועה.
רות המואבייה, מגילת רות | גל גבאי
רות המואבייה, מבחינתי, היא מודל לעוצמה אנושית ונשית החותרת בדרכי נועם תחת כל מוסכמות הזמן והמקום. סיפורה מנפץ את התפיסות ההיסטוריות לגבי יחסי נשים בכלל ובעיקר יחסי כלה וחמות.
רות העניקה לעולם הנשים את אחד הטקסטים החשובים והמרגשים המבטאים את כוחה של אחוות נשים במובנה העמוק ביותר. "באשר תלכי אלך, באשר תליני אלין, עמך עמי, אלוהיך אלוהי" - זוהי הצהרת אהבה יפיפייה המכוננת ברית נשית אמיצה המוכיחה את עוצמתה בהמשך.
רות בת מואב בחרה לעזוב את המוכר לה, את עולמה הפריבילגי וללכת אל הזר והלא נודע וזאת בזכות האמון והקשר לחמותה. אלמנה ואם שכולה מגיעות לחיק עם ישראל מעמדת חולשה ובזכות הברית ביניהן מצליחות אפילו להבקיע את זכויות הקניין השמורות לגברים ומבטיחות את עליונותו. בעידוד החמות, נעמי, רות מתחתנת עם בועז הישיש ומזכה אותן בבן זכר ממשיך שושלת ובעלות על אדמה ורכוש.
בעבור הנשים היה זה זמן היסטורי מקפח. רות ונעמי הן הפתח לזמן היסטורי אחר בזכות האהבה והדבקות זו בזו. עדות להידהוד הפמיניזם התנכי שבברית הנשים הזו היא דברי הנשים לנעמי: "והיה לך למשיב נפש ולכלכל את שיבתך כי כלתך אשר אהבתך ילדתן אשר היא טובה לך משבעה בנים".
גל גבאי היא ראשת מיזם 929 לצד הרב בני לאו
רחל, בראשית לה' | צרויה שלו
רחל - לא מספיק ליידי: כמה עצוב הסיפור על מותה של רחל בטרם עת, על אם הדרך. רחל, אשתו האהובה והיפה של יעקב, שהתחננה לפרי בטן ומתה בלידתה את בנה השני. אבל קריאה מדוקדקת בסיפור חייה של רחל שופכת אור חדש ומזעזע על מותה, והופכת אותו מסיפור עצוב גרידא לסיפור על חטא ועונש.
שימו לב לפרדוקס הנורא שיוצרות נסיבות מותה של רחל. במשפט הישיר הראשון המצוטט מפיה אומרת רחל ליעקב: הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי. אבל באופן מעורר חלחלה ממש, בדיוק באותו רגע שבו מתגשמת משאלתה והיא הופכת לאם לבנים עם לידתו של בנימין, מתגשם גם הסיוט שלה: נפשה יוצאת והיא מתה. נדמה שהמספר המקראי שיושב על כס המשפט מוכיח אותה ואומר: 'ראי, אמרת שבלי בנים את מתה, והנה את מתה ברגע שקיבלת בנים. כך או כך אין לך חיים'.
המספר המקראי מורגל במניעת התגשמות משאלות מגיבוריו. גורלה הטרגי של רחל עשוי להזכיר את גורלו של משה שלא זכה להגיע לארץ ישראל, ואת גורלו של דוד שלא זכה לבנות את בית המקדש. אלא שהם חטאו חטא גדול ומפורש ונענשו.
במה חטאה רחל? מדוע נגזר עליה עונש כזה, חמור בהרבה מעונשם?על פי המספר המקראי, שהאצבע המאשימה והמזהירה שלו מתנוססת מעל הפרשה כחרב מתהפכת, זהו גורלה של אישה שאינה רכה, אינה רגשנית ורומנטית. אישה בוטה מדי, עצמאית מדי, שמשתמשת בגבר לצרכיה ואינה מחויבת למוסכמות אתיות דתיות או משפחתיות.
מן המפגש הראשון עם יעקב ועד מותה מתגלה רחל כאישה חזקה ונועזת, גם אם לפעמים צריך לקרוא בין השורות ואפילו בהיפוך. רחל התובעת בנים מבעלה ולא מאלוהיה, בניגוד גמור לחנה אשת אלקנה. רחל המקנאת באחותה, רחל המסרסרת בבעלה תמורת דודאים. רחל הגונבת את התרפים, ומסתירה אותם בערמה מאביה.
אין ספק שהאישה האהובה ביותר בתנך - על בעלה - מתגלה כאחת הנשים הפחות אהובות על המספר המקראי, שמציג אותה באור מרתיע. ואולי את העוול הזה ביקש לתקן ירמיהו, בפסוקים היפים להפליא שהנציחו אותה כאם הבוכה על בניה. אך גם הם עושים לה עוול בהציגם אותה כאם הגדולה של כולנו, ולא כאישה החריפה, המרדנית והנועזת שהייתה, כך נדמה לי.
צרויה שלו היא סופרת
תמר, שמואל ב' יג' | דנה פוגץ'
תמר - מריונטה אז, מריונטה היום: תמר חיה בעולם בו היא מופעלת על ידי הגברים הסובבים אותה. דוד אביה השותק, אמנון אחיה הפוגע, ואבשלום הנוקם בשמה. האם זה באמת כל כך שונה מהמתרחש היום?
כל כך הרבה התרחשויות בשמואל ב פרק יג', עד שאפשר לראות בו פרק שיא בטלנובלה 'משפחתו של דוד'. יש בו הכל, כולל מלך המשלם על תאוותו, תחבולות אין סוף, ונקמה המוגשת קרה. כראוי לדרמה, ארבע פעמים מוזכרת 'אהבה' על הטיותיה, וכנגדה ארבע פעמים 'שנאה'. אבל בלבו של הפרק אונס תמר בידי אחיה אמנון, והדרמה הרחוקה מקבלת תפנית קרובה לחיינו.
בקריאה משפטית, סיפור האונס עשיר בפרטים ואפשר כמעט לשמוע את החקירה:
- איך הגבת? אמרת לו משהו?
- התחננתי. "אַל אָחִי אַל תְּעַנֵּנִי כִּי לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בְּיִשְׂרָאֵל. אַל תַּעֲשֵׂה אֶת הַנְּבָלָה הַזֹּאת. וַאֲנִי, אָנָה אוֹלִיךְ אֶת חֶרְפָּתִי, וְאַתָּה תִּהְיֶה כְּאַחַד הַנְּבָלִים בְּיִשְׂרָאֵל".
- ומה עשתה המתלוננת מיד אחר שיצאה מבית הפוגע?
- "וַתִּקַּח תָּמָר אֵפֶר עַל רֹאשָׁהּ, וּכְתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלֶיהָ קָרָעָה; וַתָּשֶׂם יָדָהּ עַל רֹאשָׁהּ, וַתֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְזָעָקָה".
האונס המתוכנן היטב ברור, וכך גם הרס חייה של תמר בעקבותיו. כיאות לעבירה שנחשפה, מגיע גם שלב העונש, ובמקרה זה המבצע הוא אבשלום, שבחלוף שנתיים הורג את אמנון כתגמול, ואולי, כדברי פרשנים, כדי לקדם תורו בירושת הכתר.
אך אבשלום גם אומר לנאנסת: "אֲחוֹתִי הַחֲרִישִׁי אָחִיךְ הוּא אַל תָּשִׁיתִי אֶת לִבֵּךְ לַדָּבָר הַזֶּה". משפט בעייתי זה מצטרף לתמונה בה תמר חיה בעולם בו היא מופעלת על ידי הגברים הסובבים אותה. דוד אביה השולח אותה ללבב לביבות ובכך מזמן אותה לזירת האונס, ומפקיר אותה גם לאחריו. אחיה, אמנון, המקבל עצתו של יונדב בדבר הדרך שתאפשר לפגוע בה. אבשלום הדואג לה והנוקם בשמה.
האם זה באמת כל כך שונה מהמתרחש היום? לא תמיד. לעתים קרובות מדי, כשהנפגעת לא נשמעת ואינה יכולה להשפיע על ההתנהלות, היא תרגיש כמריונטה, מופעלת על ידי כוחות חיצוניים. אלה יכולים להיות האנס ומקורביה. אבל גם מערכת המשפט עלולה עדיין לחמוס את שאריות כוחה. תעידי, לא תעידי. הסדר, לא הסדר. שופטים שגוזרים דין בלי לראות ובלי לשמוע אותה, לעומת התיאורים המפורטים שישמעו מהנאשם. והנפגעת? "וַתֵּשֶׁב תָּמָר וְשֹׁמֵמָה".
ד"ר דנה פוגץ' היא יו"ר משותפת של מרכז נגה, הקריה האקדמית אונו
רחב, יהושע ב' | רוחמה וייס
רחב - לזונות שלנו, באהבה: הזונה בביתה מתחבאים המרגלים, ידועה ומוכרת ושמה 'רחב'. האם משהו מכותבי המקרא 'חמד לצון' וחשב שזה מצחיק להצמיד לזונות שמות סמליים המגסגסים את חוויות חייהן?
ערב הכניסה לארץ שולח אליה יהושע מרגלים. לפנינו פרשת ריגול מוזרה ביותר; בניגוד למרגלי המדבר, יהושע מסתפק במשלחת צנועה של שני מרגלים, והוא לא באמת מצפה מהם לראות את הארץ. בניגוד לדמויות ששלח משה, שולח יהושע דמויות אנונימיות, המכונות לכל אורך הסיפור 'האנשים'.
הזונה בביתה מתחבאים המרגלים, ידועה ומוכרת ושמה 'רחב'. האם משהו מכותבי המקרא 'חמד לצון' וחשב שזה מצחיק
להצמיד לזונות שמות סימליים המגסגסים את חוויות חייהן? בספר הושע נזכה לזונה ששמה 'גומר' ובספר יהושע – זונה ושמה 'רחב'.
כאילו לא די בשם 'רחב', מציעים בפנינו רבי יצחק ורב נחמן 'בדיחות מילואימניקים' (בבלי תענית ה, ב. מתורגם): "אמר רבי יצחק: כל האומר 'רחב רחב' מיד נהיה בעל קרי. אמר לו רב נחמן: אני אומר 'רחב רחב' ולא אכפת לי! השיב לו רב יצחק: אני אמרתי (שמי שאומר 'רחב רחב' נהיה בעל קרי) רק אם הוא יודע ומכיר (את רחב)'.
שני החכמים עסוקים בשאלה האם די לומר פעמיים את שמה של זונת יריחו, על מנת לפלוט זרע, או שמא צריך גם 'לדעת אותה'. נורא מצחיק, נכון?
אבל רחב המקראית מצטיירת כאשה נבונה שיודעת לנצל הזדמנויות. היא בחרה להיות זונה כיוון שבאותם ימים (ולא רק בהם) זו הייתה דרכה של אשה לשרוד ולהשיג מעט כסף וחופש.
לא תמיד צחקו חז"ל על רחב, במדרשים רבים הם 'עשו לה כבוד' (בבבלי מגילה יד, ב) מספר רב נחמן (כן, זה שקודם הסתלבט עליה) שרחב התגיירה ונישאה למרגל ותיק - ליהושע בן נון וכי "שמונה נביאים והם כהנים יצאו מרחב הזונה".
אני אוהבת את המקומות בהם המסורת שלנו מתנאה בדמויות שוליים, ואני מודה לחכמים על העמדות הפרשניות האמיצות האלה. יחד עם זאת, אני שואלת את עצמי האם רחב הייתה נהנית מהכבוד הזה? האם היא שמחה שגיירו ובייתו אותה, והאם היא הצליחה לשמור על מרחבי החירות שלה בין יהושע לשמונת הילדים הנביאים-כהנים שנולדו לה מאותו צדיק?
פרופסור רוחמה וייס היא מרצה לתלמוד ומשוררת. היברו יוניון קולג' - מכון למדעי היהדות, ירושלים
מרים, במדבר כ' | יוכי ברנדס
מרים - פעם הייתה לנו נביאה: הנביאה הגדולה נדחקה לשוליים והפכה לנביאה לא חשובה, שעוסקת בריקודים ובקנאה לאחיה.
פעם הייתה לנו נביאה. נביאה אהובה. נביאה ידועה. נביאה גדולה. גדולה יותר מכל הנביאים שהיו לפניה ואחריה. גדולה כמו אחיה, שנחשב לגדול הנביאים.
הסיפורים הרבים שהילכו על הנביאה הגדולה הפליאו לתאר את נשגבותה ואת הרושם הכביר שהיא הותירה אצל מי שהכירו אותה, או רק שמעו עליה.
הנביאה הפכה לאגדה. יותר מזה, למיתוס. וזה מה שהביא להשכחתה. היא הייתה גדולה. גדולה מדי.
התרבות הפטריאכלית נאבקה בסיפורים שהילכו על הנביאה הגדולה בכל הכלים הספרותיים שעמדו לרשותה: היא תלשה מהם חלקים, הוציאה מתוכם תיאורים, שינתה את העלילה, וערכה אותם באופן מגמתי.
והמאבק נשא פרי. מאבקים ספרותיים תמיד מצליחים, במיוחד בעולם הקדום, כשאפשר לסגור את ברזי המידע, או לפחות לשלוט בהם ולכוון את הזרם.
הנביאה הגדולה נדחקה לשוליים והפכה לנביאה לא חשובה, שעוסקת בריקודים ובקנאה לאחיה.
אבל היא לא נשכחה. בשום אופן לא נשכחה. הסיפורים היפים והעשירים הפכו לשברי פסוקים, ובכל זאת עם ישראל המשיך לזכור ולאהוב את הנביאה שלו. וכשקוראים את השאריות הספרותיות שנותרו עליה ומבינים שהן רק הצל שלה – מצליחים לשחזר, ולו במעט, את גדולתה.
רק שרידים נותרו לנו מהנביאה הגדולה שלנו, אבל אפשר ללמוד מהם מי היא הייתה. כי שרידים ספרותיים, ממש כמו שרידים ארכֵאולוגיים, מעידים על הבניינים הגבוהים ועל הארמונות המפוארים שפעם עמדו עליהם.
פעם הייתה לנו נביאה. נביאה אהובה. נביאה ידועה. נביאה גדולה. גדולה יותר מכל הנביאים שהיו לפניה ואחריה. גדולה כמו אחיה, שנחשב לגדול הנביאים.
לא נשכח אותך, מרים.
מתוך ספרה של הסופרת יוכי ברנדס "שבע אמהות", בהוצאת כנרת זמורה ביתן
דינה, בראשית לד' | יפעת ביטון
דינה - דין דינה כדין מאה - על רעיון הפיצוי בגין אונס: סיפור דינה, על אף הכאב הנשי הנורא שבו ומלחמות האגו הגבריות שבאו בעקבותיו, גם מסמן את תחילתה של חשיבה על שיטת הפיצוי בגין עוול מגדרי כדרך להתמודדות עם תופעת האונס.
בסיפור, כזכור, נאנסת דינה בידי שכם בן חמור, שלאחר האונס מציע לאחיה ולאביה פיצוי בעבור הפגיעה בה.
הרעיון של פיצוי הפטריארכים האחראים על דינה מעורר אצל הקוראת בעיקר סלידה וחלחלה. התחושה היא שמדובר בגברים שמסדירים ביניהם את מחיר "הכבוד" הטמון בעבורם בגופה של האישה.
אלא שהצעתי היא לראות במהלך זה - בתוך האופל הקשה של חוויית האונס - את הפתח הראשון שנפתח לקימומה, לימים, של מהפכה בגישת הפיצוי בגין אונס בישראל. ככלל הדפוס המקובל הוא שאונס הוא מעשה המבייש לא רק את עושהו, אלא גם את מי שהיא הקרבן שלו.
נשים שנאנסו נותרו בצללים, מותירות את הליך הענישה למדינה ומסתפקות בכך ששרדו את הזוועה. דרישת פיצוי על הנזק שנגרם להן הייתה בגדר טאבו. התפיסה הייתה שאילו עשו כן, היו נחשבות למבקשות דמי אתנן על המיניות שנלקחה מהן במעשה האונס.
המהפכה המתחוללת בעשור האחרון בדיני הנזיקין בישראל קוראת תיגר על קריאה שמרנית זו של דרישתן לפיצוי של ניזוקות תקיפה מינית. היא המצביעה על זכותן של נשים לריב בעצמן את ריבן עם מי שאנס אותן ולדרוש ממנו לשלם להן סכום פיצוי שיאפשר להן לנסות ולהחזיר, ככל האפשר, את חייהן לעצמן. התשלום שמעביר שכם למשפחתה של דינה בגין האונס שלה הוא הצעד הראשון והעקום בדרך סלולה וישרה שיצרו בעבורן לימים משפטניות פמיניסטיות בישראל.
אלה סללו מחדש את אותה שיטת פיצוי בגין אונס, בדרך אחרת, שבה הכסף מגיע ישירות לידיה של הנאנסת, ויש בו כדי להכריז על בעלותה היא לבדה על גופה, ולא לשום פטריארך עליה.
ד"ר יפעת ביטון היא מומחית לשוויון, מרצה בכירה בביה"ס למשפטים ע"ש שטריקס שבמסלול האקדמי, המכללה למנהל, וכן יו"ר מרכז תמורה למניעת אפליה
פועה, שמות א' | שפרה קורנפלד
בקצרה: פרעה מתחיל לחשוש שהעבדים העבריים יתרבו ויתמרדו. הוא קורא למיילדות ומנחה אותן להמית כל יילוד זכר. את הבנות אפשר להשאיר בחיים. המיילדות חוזרות לעיסוקן ומתעלמות מההנחייה.
כשפרעה רואה שהעברים ממשיכים להתרבות הוא קורא להן בשנית ושואל למה לא ביצעו את הוראותיו. הן מיתממות: מה זה קשור אלינו? הנשים העבריות הן כמו חיית השדה. יולדות הרבה לפני שאנחנו מספיקות להגיע.
זה סיפור משונה. פרנואיד ככל שיהיה, מי שולח נשים להרוג תינוקות? ועוד מיילדות? וכשהן לא מבצעות את ההנחיות מסתפק בתשאול מנומס ובהסבר מופרך? ואולי הסיפור הזה רוצה ללמד אותנו משהו על התנהגות נשית הולמת. לפחות בתנ"ך.
רוצה להיכנס לרשימה המצומצמת של נשות החיל? כך תנהגי: קודם כל, תהיי חכמה ותשתקי. תורידי את הראש. אין טעם להתנגד. תזכרי מה שעשו לוושתי. אחרי שהחדר מתרוקן מגברים תוכלי כבר לעשות את המעשה הנכון. אבל שאף אחד לא ידע. אם בכל זאת יעלו עליך ויבואו לדרוש הסברים- תשקרי. כמו שרה, רבקה, רחל ולאה. כמו אישה טובה.
לפנייה לכתב/ת 
