זעזוע מוח / על פרישתו של פייטון מאנינג
הוא ככל הנראה הקוורטרבק הגדול אי פעם ואחראי לכמה מרגעי הפוטבול הזכורים ביותר בהיסטוריה, גאון קומי שצוחק על הכל ועל כולם ולא פחות חשוב מכך, סמל. אמיר בוגן מסכם את הקריירה של האיש שלא הפסיק ללמוד
כך או כך, ברור: טוב עשה מאנינג כשהחליט על פרישה. לא שהייתה לו ברירה אחרת.
הפרשה האחרונה שעולה מכתב תביעה שהוגשה נגד ראשי האוניברסיטה בה כיכב מאנינג בסוף שנות התשעים, היא עוד ניסיון לנפץ את התדמית הנקייה והנערצת של מי שנחשב בעיני רבים לקוורטרבק הטוב בהיסטוריה במקרה הטוב – אחד מהגדולים ביותר במקרה הפחות טוב. לפני כן צץ לו תחקיר של רשת אל-ג'אזירה (וזה נשמע מופרך כמו שזה כנראה) שקבע כי מאנינג נטל חומרים אסורים במהלך טיפוליו במרפאה לשיקום מפציעה. ממש סודות מחדר ההלבשה.
בוץ הוא לא משהו שמפחיד את מאנינג. רגבי אדמה ופיסות דשא דבקו בו בשיקגו, גרין ביי, פוקסבורו ועוד. אבל הבוץ שמושלך לעברו כיום בזירה התקשורתית מאיים להשכיח את הקריירה המפוארת של מאנינג על מגרש הפוטבול, בצדיו, ביציעים, וגם מחוץ לאצטדיון באירועי צדקה שונים בהם תמך. התדמית שלו תמיד הייתה נקייה. הדבר היחיד שדבק בו לעתים היה הכינוי לוזר – שם תואר מופרך לא פחות מהדיווח החובבני של אל-ג'אזירה.
איך אפשר לקרוא לוזר לקוורטרבק אגדי שהוביל את קבוצותיו לפלייאוף ב-15 מתוך 18 עונותיו בליגת ה-NFL וניצח בשניים מתוך משחקי הסופרבול אליהם הגיע? מנהיג ענק ששבר אינספור שיאים מדהימים, הפך שחקנים בינוניים לכוכבים, זכה בחמישה תארי MVP. זה שאחראי לקאמבק הגדול בהיסטוריה כשהוביל את אינדיאנפוליס קולטס לניצחון דרמטי בטמפה ביי אחרי פיגור של 21 נקודות, ארבע דקות לסיום. המשחק המדהים ההוא.
כשרון קומי
לוזר? יש עדיין כאלה שחושבים ככה. אולי בגלל שהוא נמצא בצל יריבו טום בריידי, הגולדן בוי היפיוף והמוצלח של הליגה. לפחות למאנינג יש הומור עצמי כדי להתבדח על זה. הופעותיו בסאטרדיי נייט לייב ובפרסומות מעידות שהוא הכשרון הקומי הגדול ביותר שיצא מה-NFL. הוא צוחק על הכל, אפילו על אחיו איליי. ממש גיק, אבל מצחיק. מאנינג ככוכב קומי.
באופן אישי, פייטון מאנינג היה זה שגרר אותי – חזק ועמוק – לתוך ליגת ה-NFL. אני עוקב אחריו מאז הועדף על פני ראיין ליף ונבחר ראשון בדראפט 1998 על ידי הקולטס. מה שמשך אותי אליו מהתחלה לא היה איזור החלציים המדובר, אלא המוח שלו. אולי מוח הפוטבול הגדול והמושחז ביותר שאי פעם דרך במגרש (והמצח הגבוה שלו כאילו משמש עדות לכך). אז, בגיל 22, היו לו זרוע אדירה, גוף די מאסיבי וגובה אופטימלי – אבל כאלו היו גם לליף. מוח? לא ממש. "זאת באמת הייתה התלבטות, אבל בסוף קיבלנו את ההחלטה הנכונה", הודה בעבר הבעלים של הקולטס, ג'ים אירסיי בראיון ל-ynet, "הלוואי שיישאר איתנו עוד חמישים שנה". זה כמובן לא קרה, אבל מאנינג נשאר גם היום סמל באינדיאנפוליס.
כאוהד פוטבול אתה צופה מהצד – דרך הטלוויזיה, או ביציע אם יש לך מזל – ומנסה לפענח את המערכים על המגרש, מהלכים של סיבה ותוצאה, הברקות מפתיעות וכשלים מביכים. יש בו, בספורט הזה, הרבה יותר חוכמה ומורכבות ממה שנחזה תחילה על ידי אדם שלא מכיר את המשחק. כצופה סקרן בתחילת הדרך, גם לי זה נראה כמו התנגשויות חסרות טעם בין גופים עצומי מימדים במרדף אחר כדור שהוא בכלל אליפטי. אבל איכשהו אימצתי את מאנינג כמורה דרך, והיום – 18 שנה אחרי – אני יכול להגיד שלא יכולתי לקבל השכלת פוטבול טובה יותר.
כצופה, אתה נהנה מהפריבילגיה של להימנע מסיכון גופך השברירי תוך כדי משחק. אתה יכול להרשות לעצמך להתמקד בניתוח המשחק, רגע אחר רגע, פליי ביי פליי. ואז גם לדבר עליהם. לאורך שנים רבות נראה היה שזה בדיוק מה שמאנינג עושה על המגרש. בעזרת המוח הפורה שלו הוא הצליח לנתח את הסיטואציות בזמן אמת, להגיב אליהן, ליזום ולהבריק – יותר טוב מכל אחד אחר. לא היה שחקן שכיף לצפות בו עושה מה שהוא עושה – כל כך חלק, כל כך תבוני. וגם לנסות להבין את זה.
לא הפסיק ללמוד
גם מאנינג היה מנסה להבין את עצמו. ספק אם היה סטודנט חרוץ וקפדן כמוהו של משחק הפוטבול. הוא ינק אותו מאביו ארצ'י מאנינג – הקוורטרבק המהולל של ניו אורלינס סיינטס. כך התפתח המוח הצעיר שלו, שהלך והשתכלל עם השנים בתיכון, באוניברסיטה וגם באינדיאנפוליס. הוא לא הפסיק ללמוד, גם במהלך המשחק. אחרי שירד מהמגרש נהג להתבונן בתשקיפים של המהלך הקודם – טוב או רע, בניסיון לתחקר אותו. ואנחנו אחריו, מתבוננים בו מתבונן בתשקיף, ומתחקרים.
הלמידה התשתיתית שלו גרמה לו להיות מצוי בכל רזי המשחק, בכל הטריקים הקטנים בהם נהג להשתמש. הוא היה מאמן על המגרש – משנה מהלכים רגע לפני תחילתם, מאלתר. זה עבד כל כך יפה כל עוד הצליח להתחמק מפציעות משמעותיות. מאנינג היה בר מזל מספיק כדי להישאר בריא במהלך 13 עונות רצופות (לא החמיץ אף אחד מ-208 המשחקים הראשונים שלו כמקצוען – רצף שני רק לברט פארב). אבל אז בגיל 35 זה קרה. סדקים בחוליית הצוואר השביתו אותו לעונה שלמה וסללו את דרכו החוצה מאינדיאנפוליס קולטס אותה שירת זמן רב כל כך.
כשהתחיל את השלב השני בקריירה שלו בגיל מאוחר כל כך, הגוף המזדקן היה עייף ושבור מדי – כל מה שנשאר לו זה המוח. ואיתו הוא לקח את דנבר ברונקוס לסופרבול פעמיים בארבע עונותיו שם – בפעם האחרונה גם הביא להם גביע. כמו מייקל ג'ורדן בשנותיו האחרונות, גם הוא נאלץ להשתמש בניסיון, חוכמת החיים והפיקחות שלו כדי להתגבר על היחלשות השרירים, העצמות. האיברים לא תמיד עמדו בעומס שהכתיבה להם מערכת העצבים, אבל המוח השתמר – תמיד נותן הוראות, שולח מסרים. לא תמיד מסונכרן עם הידיים והרגליים, ממש כמו אותן פעמים שהווייד-רסיברים שלו הכזיבו אותו על המגרש.
בימים אלה בהם ה-NFL משקיע כל כך הרבה בחקר המוח, וזעזועי מוח ופגיעות ראש עומדות על סדר היום של שגרת שחקני הליגה, וגורמים לחלקם לפרוש בגיל מוקדם – אין כמו מאנינג כמו להמחיש עד כמה האיבר הזה חשוב. עד כמה רב הפוטנציאל שלו גם בספורט שנראה לעתים כמו משחק של ערימת ילדים. מי שחיפש מעט תבונה בבלגן הזה, יתגעגע אליו. אפשר להתנחם בכך שאחרי שהעיסוק התקשורתי במבושיו יישכח, התשוקה הבלתי נדלית שלו לפוטבול לבטח תחזיר אותו כמאמן, משם המוח יכול להמשיך לעבוד. ואנחנו איתו.
מאנינג: "היום אני פורש"
הערב, כאמור, הודיע מאנינג רשמית על פרישתו במסיבת עיתונאים מרגשת במיוחד בדנבר. לפני שדיבר ,נשיא הקבוצה ג'ו אליס אמר שמאנינג הפך את הקבוצה והקהילה לטובות יותר, והקוורטרבק קיבל מילות ברכה גם מג'ון אלוויי וממאמן הקבוצה גארי קוביאק. לאחר מכן הוא עלה לדבר חנוק מדמעות, ואמר: "18 זה מספר טוב, 18 שנים של משחק, והיום אני פורש מפוטבול". הוא דיבר על השנים הארוכות שלו באינדיאנפוליס, הקבוצה עמה היה מזוהה לאורך זמן.
"אני אתגעגע לדברים הקטנים", הוא אמר, "אני אתגעגע לסטייק בארוחת ערב באינדיאנפוליס אחרי ניצחון. למאמנים בליגה. לכך שהתופס דמריוס תומאס אומר לי שהוא אוהב אותי ומודה לי שבאתי לדנבר. לשחזור משחקים עם אבא שלי. ללחיצות היד עם טום בריידי. למשחקים מול כל כך הרבה צופים, ולאוהדים של ניו אינגלנד בפוקסבורו, שגם יתגעגעו אליי. פוטבול לימד אותי לעקוב אחרי החלומות ולא להיכנע לקשיים. עשיתי הכל כדי לנצח. אולי היו שחקנים מוכשרים ממני, אבל איש לא התכונן למשחקים טוב ממני. הגיע הזמן. יברך האל את כולכם, ויברך האל את הפוטבול".
לפנייה לכתב/ת 
