האמריקני שהתאהב בסוריה: "כאן זה הבית שלי, לעולם לא אעזוב"
הוא הגיע למדינה ב-1975, המיר דתו לאיסלאם והתחתן עם מקומית: תומס ובר בן ה-71 הוא האמריקני היחיד שחי בדמשק מאז פרוץ מלחמת האזרחים ב-2011. ההפגזות לא הפחידו אותו והוא לא חושש שהפסקת האש תקרוס: "אני יכול לעזוב את דמשק ולהחליק על קליפת בננה ולמות. האל הוא שמחליט"
חמש שנים עברו מאז פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה, אבל יש כמה אנשים שבחיים לא יעזבו אותה - יהיה אשר יהיה: מדי בוקר, לפני שהוא יוצא החוצה, בודק תומס ובר את מכוניתו מחשש לפצצות. אלא שלאמריקני בן ה-71 אין תוכניות לעזוב את דמשק, העיר שאותה הוא מגדיר כביתו במשך יותר מארבעה עשורים.
עוד חדשות מעניינות מהעולם בדף הפייסבוק של דסק החוץ
ובר הוא אחד האמריקנים הבודדים שאינם ממוצא סורי - אולי האחרון - שמתגורר בבירת סוריה מאז שארצות הברית סגרה את השגרירות שלה וקראה ב-2012 לאזרחיה לעזוב את המדינה הערבית. השגרירות הצ'כית, שמטפלת מאז באינטרסים האמריקניים בסוריה, ביקשה מוובר להיות זהיר.
"העם הסורי הוא העם הכי יפה בעולם"
"העם הסורי הוא העם הכי יפה בעולם", הוא אמר. "אין סיכוי שאני הולך לעזוב את המדינה הזו. הם יצטרכו לגרור אותי מכאן". ובר סיפר שכאשר השגרירות הצ'כית בדמשק יצרה עמו קשר ודחקה בו לעזוב את סוריה, היא מסרה לו שהוא האמריקני האחרון שאינו ממוצא סורי שעדיין חי בדמשק.
ובר נולד וגדל באורצ'רד פארק, פרבר של באפלו שבמדינת ניו יורק. אביו היה אמן גרמני ואמו אחות פולנייה. הוא נכשל בבית ספר לרפואת שיניים, לא גויס לצבא בזמן מלחמת וייטנאם בשל תקלה טכנית והתגורר בקליפורניה כשהוצע לו ללמד מדעים בבית ספר קהילתי בדמשק ששייך לאקדמיה האמריקנית הפרטית.
העוינות הסורית לארה"ב ולישראל לא הפריעה לוובר
במשך כל תקופת שהותו בסוריה הייתה המדינה עוינת לישראל ולמדיניות האמריקנית באזור, אבל זה לא הפריע לאלפי אמריקנים ואזרחים אחרים ממדינות מערביות, בהם דיפלומטים, מורים, אנשי עסקים ואנשי כמורה, לכנות אותה "בית". עד לפרוץ מלחמת האזרחים בסוריה במרס 2011 נחשבה המדינה ליעד בטוח עבור תיירים, סטודנטים זרים ומבקרים שונים אחרים.
השינוי, כאמור, החל במרס 2011, אז החלו הפגנות המחאה ברחובות סוריה, רובן הגדול היו שוחרות שלום, בדרישה ממשטרו של בשאר אסד לשינוי פוליטי. אסד הגיב למחאה בדיכוי אלים ביותר ואז החלה ההתנגדות החמושה למשטרו, והמדינה הידרדרה למלחמת אזרחים עקובה מדם שגבתה את חייהם של יותר מ-250 אלף בני אדם.
מספר לאשתו כל הזמן לאן הוא הולך
ובר ורעייתו החלו לנקוט אמצעי זהירות נוקשים כדי לשמור על עצמם. לדבריו, "כשאני יוצא החוצה לבדי אני מספר לה לאן אני הולך. אותו הדבר איתה. כשאני נוהג אני מביט היטב במכוניות סביבי. התחלנו לעשות הרבה דברים ביחד, שזה טוב למערכת היחסים שלנו", הוא אמר בעליזות. מאז פרוץ המלחמה השתפר המצב הביטחוני בבירה הסורית, ובשבוע החולף הצליחו האמריקנים והרוסים ליזום הפסקת אש בסוריה שהביאה את רוב הצדדים הלוחמים לנצור את נשקיהם.
רוב תושבי דמשק אוגרים מזון וציוד במהלך הפסקת האש וחוששים שההפגזות ישובו. אולם ובר - שניחן באופטימיות רבה - חושב שהשקט יחזיק מעמד. אחרי ארבעה עשורים שבמהלכם חי את התרבות הערבית, הוא מעדיף לשים את מבטחו בהשגחה העליונה. "אשתי מסכימה איתי לגבי זה - כשזמנך הגיע, הוא הגיע. אני יכול לעזוב את דמשק ולהחליק על קליפת בננה ולמות", הוא אמר ושילב את ידיו. "זהו רצון האל".
לפנייה לכתב/ת 
