אין קיפוח. יש ויכוח / מליניאק ברביעי
מינהלת ליגת הנשים העדיפה קמפיין איומים על פני הבהרת עובדות. בשורה התחתונה: הכדורסלניות לא סובלות מאפליה, אלא מחוסר עניין
שביתה היא חרב פיפיות. לפעמים מסתיימת בהצלחה, לפעמים מתבררת כאקדח קפצונים. במקרה של השבתת משחקי הפלייאוף בליגת העל לנשים, לא נעים להודות, אבל היא הזיזה לחובבי הכדורסל, גברים ונשים, פחות מסגירת סניף דואר בגבעתיים.
חלק מהכסף הועבר למינהלת הליגה, אבל איום ההשבתה לא עלה בכלל על סדר היום הספורטיבי והציבורי. ומאחר שמינהלת הליגה העדיפה קמפיין איומים על פני הבהרת העובדות, אנסה לעשות סדר בשלל הטענות.
לכל קבוצת ספורט בישראל מגיע תיקצוב ממועצת ההימורים, ומאחר שהכספים שמיועדים לכל הקבוצות והאיגודים בכל ענפי הספורט הם מוגבלים, נקבעו סדרי עדיפות על-פי רמת והיקף הפעילות. על-פי קריטריונים אלה מחולקות הקצבות הטוטו, וכל קבוצות כדורסל הנשים קיבלו את הכספים שהן זכאיות להם ממקור זה.
מועצת ההימורים מזרימה כספים לליגות ולקבוצות גם עבור פרסום ושיווק המותגים "טוטו" ו"ווינר". גובה הסכום תלוי ברמת החשיפה שהליגה מסוגלת לתת בשילוט ובפעילויות במגרשים ובשידורי הטלוויזיה. במשחקי כדורגל בשתי הליגות הבכירות צופים עשרות אלפים ועוד מאות אלפים בשידור המשחקים בטלוויזיה, לכן המינהלת והקבוצות מקבלות תמורה גבוהה עבור השילוט במגרשים והפרסום על החולצות וכו'. בליגת הכדורסל לגברים החשיפה והסכומים קטנים יותר, ובליגת הנשים החשיפה היא אפסית והתמורה בהתאם.
לא מזמן עתרה מינהלת ליגת הנשים לבג"צ, וטענה שהנשים מקופחות ביחס לליגת העל לגברים. הקריטריונים לחלוקת הכסף נקבעו על-פי פרמטרים שלקחו בחשבון גם אפליה מתקנת לספורט נשים, ובנוסף ישנם תקציבים ייעודיים לספורט נשים כמו "אתנה".
מינהלת הליגה לנשים צודקת בטענתה ש"תקציבי שיווק" זו מכבסת מילים שנועדה להסוות העברות כספים מוגזמות לקבוצות כדורגל. גם לאחר שהסכום הוקטן מ-80 ל-57 מיליון שקל, אין הצדקה לשלם סכומים כאלה לקבוצות הכדורגל עבור פרסום. זה לא אומר שאם וכאשר יקטינו את תקציב השיווק לכדורגל, צריך להפנות את הכספים שיתפנו לכדורסל הנשים, שם אין חשיפה בכלל. אי אפשר להצדיק העברת כספים לא צודקת בעוד העברת כספים לא צודקת.
גם הטענה שצריך להיות שוויון בין תקציבי ספורט לגברים ולנשים היא חסרת היגיון. יש ענפים בהם נכון להקציב לנשים הרבה יותר מגברים. גברים ונשים משחקים כדורסל על אותו מגרש עם אותו כדור, אבל במחזור האחרון בליגת העל לגברים צפו למעלה מ-20,000 איש, ובליגה לנשים לא צופים 20,000 בכל העונה כולה. אם יש נבחרת נשים מצוינת בהתעמלות, אולי היא צריכה להיות מתוקצבת פי 10 מנבחרת הגברים. למה שוויון?
עכשיו תור הנשים להתלונן
הגענו למשרד הספורט. הובטחו לליגת הנשים 2.4 מיליון שקלים, אבל הם הותנו בקיומן של פעילויות שיווק ותרומה לקהילה. הנשים לא עמדו בתנאים, אבל רוצות שוויון עם הגברים. ביום שני בבוקר ביקרו שחקני מכבי ת"א במתנ"ס באלקנה. אני מניח שכמה שעות אחרי התבוסה בדרבי הם היו מעדיפים לישון עד מאוחר. בכל שבוע מבקרות קבוצות ליגת העל בבתי ספר, מתנ"סים, בתי חולים, בפריפריה. ישראלים, זרים, כולם מגיעים. האם הפעילות הזאת מצדיקה את כספי השיווק? לא יודע. אבל אפילו בדרישה למראית העין הזאת קבוצות הנשים לא עומדות.
קמפיין הקיפוח על רקע שוביניסטי מתעלם מהעובדה שקבוצות ספורט מקצועניות צריכות לגייס את הסכום הראשוני לקיומן. בדרך כלל מדובר בגחמות של ראשי ערים או של אנשי עסקים משוגעים לדבר. זכויות שידור נמכרות על בסיס מסחרי, ולמזלן של מינהלות הליגה בכדורגל ובכדורסל הן ניצלו חלון הזדמנויות ומכרו את זכויות השידור בסכומים אסטרונומיים, לא בגלל רמת המשחק, אלא בגלל סיטואציה מתאימה בשוק התקשורת. ההמשך די צפוי, בעלי הקבוצות יעלו את שכר השחקנים, וכשחוזה השידורים יחזור לרמתו הריאלית יבכו שאין כסף.
עכשיו תור הנשים להתלונן, כי לזכויות השידור של הליגה שלהן אין קונים. אין קונים כי אין עניין. פעם היה לקבוצת הנשים של רמה"ש פילנתרופ שביקש להנציח את זכר אשתו, אז אורנה אוסטפלד קנתה את השחקניות הטובות בשוק ולקחה אליפויות בסיטונות. כשהאיש סגר את הברז, רמה"ש ירדה מנכסיה. כשראש עיריית רמלה יואל לביא החליט להשקיע בקבוצת נשים, הקבוצה העירונית הייתה אלופה סדרתית. כשעלו לו על העצבים, הקבוצה נמחקה.
גם נשים לא משקיעות בנשים
ליגת העל לנשים היא מקצוענית, אבל אין לה בסיס והצדקה כלכלית. תקציב ציבורי, ממשלתי או עירוני, לא צריך להיות מופנה לליגות מקצועניות בשום ענף, אלא לבניית מגרשים, לפעילות ילדים ונוער, להכשרת מאמנים ומאמנות, לתפעול נבחרות. לא לתשלום לשחקניות מקצועניות ולא לשחקנים מקצוענים, חלקם זרים וזרות שנהנים כבר ממתנה של פטור חלקי ממס הכנסה.
מאז פרשת "ישראל ביתנו", מנהלים וחשבים במשרדי ממשלה חוששים להעביר כספים בלי שיהיה להם כיסוי. כחלק מההסדר הסכים איגוד הכדורסל לדחות לליגת הנשים פירעון הלוואה בסך 800 אלף שקל, שכנראה לא תוחזר לעולם, ועוד 1.147 מיליון ישולמו על ידי משרד הספורט. מחצית מהסכום הועברה, זה אומר שבפועל רק 600 אלף שקל ישולמו עכשיו, מה שמחזיר אותנו לשימוש שנעשה בכסף.
בליגת העל לנשים יש בקושי ארבע קבוצות סבירות. מנהלות אותן עסקניות שמתפרנסות מזה כבר עשרות שנים, והכספים, אם וכאשר יועברו, יופנו לתשלום משכורות למנהלות ולשחקניות שחלקן זרות, כל זאת בליגה שאין בה עניין. בסופו של יום, מי שיש לו זכות קיום יתקיים, ומי שאין לו זכות קיום לא יתקיים, ויש דרך לבדוק את זה, לפני שטוענות לקיפוח מגדרי.
שרת הספורט הנוכחית והקודמת הן נשים. תפקידה של יו"ר מינהלת הליגה, רו"ח איריס שטרק, הוא, בין היתר, גיוס חסויות. שרי אריסון (בנק הפועלים) רקפת רוסק עמינח (בנק לאומי), לילך טופילסקי אשר (בנק דיסקונט), סמדר ברבר צדיק (הבנק הבינלאומי), עפרה שטראוס (יו"ר קבוצת שטראוס), איריס בק (סמנכ"לית שיווק "טבע"), מקסין פסברג (אינטל ישראל), שלי לנצמן (מיקרוסופט ישראל), טל גרנות גולדשטיין (הוט), סטלה הנדלר (בזק), עדי סופר תאני (פייסבוק ישראל), כולן מנהלות חברות עם תקציבי שיווק גדולים. איך זה שאף אחת מהן לא מוצאת עניין בחסות לכדורסל נשים? איך אפשר לטעון שהליגה מקופחת על רקע מגדרי?
לפנייה לכתב/ת 
