אין ביטחון אישי בגל הטרור - ובממשלה מתפללים לנס
בגל הטרור הנוכחי אין מודיעין, אין הרתעה ואין מטרות לפעילות צבאית התקפית. ראש הממשלה החליט על סגירת פרצות בגדר והענשה חמורה של מסיעי שב"חים, אך לממשלה אין שום אמצעי, צבאי או מדיני, שישים קץ לאינתיפאדה. בינתיים, בירושלים מתפללים לנס שידעיך אותה
"אינתיפאדת הצעירים" הספונטנית שאנו נמצאים בעיצומה שונה מכל העימותים שמדינת ישראל חוותה מאז הקמתה וגם לפני כן. אין מניע אחד לצעירים שיוצאים לדקור, לדרוס ולירות באופן ספוראדי. הצלחה של טרוריסט אחד או שניים מופצת ומועצמת תוך דקות ברשתות החברתיות ובאמצעי התקשורת ההמוניים, והופכת מודל לחיקוי. גם דפוסי הפעולה של המחבלים רבים. הם פועלים לבד, בזוגות, בעזרת סכינים, מספריים, מטענים מאולתרים וכלי נשק מאולתרים. הכול הולך. הדגם הכאוטי הזה קשה מאוד לסיכול, וגם ההתמודדות איתו בשעת מעשה היא מקרית כיוון שלא תמיד מי שנתקל בטרוריסט הוא איש ביטחון חמוש.
ישי מונטגומרי, שהלם בגיטרה בראשו של המחבל אתמול ביפו, הוא דוגמה לכך. גם יונתן עזריהאב מפתח תקווה, שהוציא את הסכין מצווארו ונעץ אותה במחבל, לא התאמן ולא ידע שדבר כזה עלול לקרות לו. הם פעלו באורח אינסטינקטיבי.
בשתי האינתיפאדות הקודמות התמודדו צה"ל וקהיליית המודיעין באמצעות הרתעה, מודיעין ופעילות צבאית התקפית. המודיעין אִפשר לבצע סיכול מוקדם, ההרתעה גרמה לאוכלוסייה ולהנהגה הפלסטינית לרסן את אנשי ארגוני הטרור, והפעילות ההתקפית המבצעית סייעה גם לאיסוף המודיעין המסכל וגם להרתעה. כך בסופו של דבר הודברה האינתיפאדה השנייה (וגם הראשונה, במידה רבה).
באינתיפאדה הנוכחית אין מודיעין, אין הרתעה ואין יעדים ומטרות לפעילות צבאית התקפית. אין הרתעה כי האמצעים שכבר השתמשנו בהם וגם "אגרוף הברזל" שמציע ליברמן - מוצו, הם אינם יעילים יותר. הפלסטינים הצעירים פשוט מצפצפים במקרים רבים על מה שעלול לקרות למשפחתם, והם לא "מוכנים" למות. הם רוצים למות.
במצב כזה צריך לפרק את דפוס הטרור למרכיביו ולנסות למצוא מענה לכל מרכיב. הלוואי שאפשר היה לחסום את הרשתות החברתיות הפלסטיניות ואת כלי התקשורת הפלסטיניים והערביים, שבהם מופצת ההסתה. זה כמעט בלתי אפשרי.
לכן נדרשת מתקפה תודעתית בניסיון לשכנע את הפלסטינים שהטרור הספונטני איננו מעשה גבורה, אלא מעשה איוולת. זה אפשרי, גם בחברה שמקדשת את השהיד ונותנת לייאוש הפרטי שלו או להפרעה הנפשית הפרטית שלו הילה של גבורה.
תמריצים יעילים
אבו מאזן ואנשי הפתח יכולים לעזור במסע שכנוע כזה, אם תוצע להם עסקה שתיתן להם מוטיבציה להורות להפסיק את ההסתה במערכת החינוך ובכלי התקשורת. שחרור אסירי פתח שיושבים בכלא הישראלי כמה עשרות שנים יכול לעזור, גם הודעה ישראלית על הפסקת הבנייה מחוץ לגושי ההתיישבות שבקונצנזוס יכולה לחולל תפנית.
כן, צריך לתת להם משהו כדי שתהיה להם מוטיבציה להגיד לצעירים - תפסיקו לנפץ את תקוותיכם וחלומותיכם אל חומת הביטחון הישראלית.
אפשר גם בעוטף ירושלים, מקום שבו הסמכות של הרשות הפלסטינית כמעט אינה קיימת, לפעול עם ההנהגות המקומיות ולהציע תמריצים כלכליים כדי שישתתפו במאמצי השכנוע מול הצעירים, בעזרת המורים וגורמים אחרים שנמצאים איתם במגע.
גם בתחום המודיעין המסכל אפשר לעשות יותר. העובדה שרוב המחבלים משתמשים בכלי נשק מאולתרים מצביעה על כך שיש איזו מסגרייה או מוסך רכב שבהם מייצרים את הכלים הללו. לשם שב"כ יכול להגיע, אם יעשה מאמץ. במקומות שבהם מיוצרים כלי הנשק יודעים למי נתנו אותם.
העיקר – לא לעשות פעולות כוחניות שרק יגבירו את הייאוש והכעס בקרב הצעירים, ויגררו גם את המבוגרים ברחוב הפלסטיני להתקוממות עממית מלאה שתגבה מאיתנו מחיר כבד הרבה יותר.
ודבר אחרון: אם מדינת ישראל לא מצאה בינתיים את הדרך לתת ביטחון לאזרחיה מול גל הטרור הנוכחי, היא צריכה להגביר מאוד את המאמצים בתחום מתן "תחושת הביטחון". סיורים מתוגברים של שוטרים ואנשי ביטחון אחרים ברחובות, ובעיקר במקומות הומי אדם, יספקו שני דברים: הם ימשכו את המחבלים להתעמת עם אנשים שאומנו ומצוידים בנשק להתמודד איתם, ויגרמו לאזרחים לצאת מבתיהם מתוך הרגשה, אולי אשליה, שהם בטוחים.
האינתיפאדה הזאת מניעיה הם פסיכולוגיים, דתיים ותרבותיים. זו אינתיפאדה שהגנרטור שלה הוא, במילה אחת, תודעתי. לכן גם הסיכול צריך להיות כזה.
לפנייה לכתב/ת 
