טלנובלה אצילית: היי שלום, "אחוזת דאונטון"
ברגעיה הטובים, וגם באלה הפחות מוצלחים - "אחוזת דאונטון" היתה מהסדרות שהופכות לחברות. היו בה התרחשויות שיכלו לפרנס טלנובלות שלמות, אבל ההתנהלות האבירית, התלבושות והשפה הפכו אותה לאלגנטית ומלוטשת. סמדר שילוני נפרדת בעצב משבט קרולי. זהירות, ספוילרים
"עם קצת מזל הם יהיו מאושרים מספיק, שזאת הגרסה האנגלית להפי אנדינג", מציינת הרוזנת ויולט קרולי בחתונה של אדית, בפרק האחרון בהחלט של "אחוזת דאונטון". זה מזכיר לי שורה אלמותית משיר של פינק פלויד – "Hanging on in quiet desperation is the English way", אבל הפרק האחרון של "דאונטון", ששודר אתמול (ה') בערוץ הראשון, לא דבק במסורת האנגלית. הו לא.
הוא פיזר הרבה אושר בכל מקום. לאן שלא פנית מישהו מגשים משאלה, זוגות פוטנציאליים מריחים את הדד-ליין וממהרים להתרקם, משרות נחשקות צצות כלאחר יד כשמעל כולם מרחפת האשה שהמציאה את חוסר המזל, ליידי אדית, שעקפה את כולם בסיבוב והתחתנה עם סלב על. לא נטעה אם נאמר שהכל מסתדר על הצד הטוב ביותר עבור אנשי גרנת'הם (כמעט. 'צטערת, קרסון), יהיה האל הטוב עמם.
לא בטוח שלזה התכוון המשורר, אבל בהיותו פחות מוצלח, הקל הפרק האחרון של "דאונטון" במידה מסוימת את הפרידה מהסדרה. במובן מסוים זה היה בלתי נמנע - גבוהה ככל שתהיה, והיא אכן המריאה פה ושם, בעיקר בעונות הראשונות, "דאונטון" היא אופרת סבון במהותה ופרקי סיום של הז'אנר הזה נוטים לאכזב בניסיון לסגור את כל הקצוות לשביעות רצונם של המעורבים בדבר.
גם אם זה מצריך כמה ניסים קטנים כמו לורד מרטון שחוטף אנמיה ממארת אבל מגלה שמדובר כטעות אבחונית בערך חמש דקות אחר כך (ללושיוס ליון זה לקח עונה שלמה!), או תומאס בארו שנשלח לאחוזה ממש מדכאת רק בשביל לחזור כרב המשרתים של דאונטון (השלימזל הזוטר של הסדרה: אחרי שעבר טיפול המרה כושל, הפסיד את כספו בעסקה לא מוצלחת בשוק השחור וניסה להתאבד, מדובר כנראה בתקרת הזכוכית הפרטית שלו). מה לעשות, לא כולם יכולים להיות "עמוק באדמה".
אבל גם אחרי שכל זה נאמר, ברגעיה הטובים וגם באלה הפחות טובים (יש שיגידו שהיא לעולם התאוששה ממותו של מתיו בסוף העונה השלישית), "אחוזת דאונטון" היתה מהסדרות שהופכות לחברות, וככזאת אני אתגעגע אליה. היא היתה חברה מעודנת, שנונה, מאופקת במידה, דרמטית כשצריך ותמיד ידעה לומר את הדבר הנכון. כשהיא ריגשה, היא ריגשה בחסד, במבט, במילה, ברמז. כש"משחקי הכס" השתוללה מולה בהתקף טורט על תקציבי איפור בגודל של אוגנדה (כן, מתחשק לי להשוות אותה דווקא ל"משחקי הכס"), "דאונטון" היתה מופת של סאבטקסט, תחכום ועידון, מעל המדרגות ומתחתן.
היו בה די והותר התרחשויות שיכלו לפרנס טלנובלות שלמות – בגידות, מזימות מאחורי הגב, רומנים בהסתר, מיתות שערורייתיות (היי דיפלומט טורקי שמת תוך כדי משגל עם ליידי מרי) וסודות בלי סוף. אבל זאת ההתנהלות האבירית והמנהגים התקופתיים, התלבושות המדויקות (שחלקן היו תלבושות מקוריות מתחילת המאה הקודמת, עדינות מכדי לעמוד בכביסה ולכן – העידו השחקנים – לעתים קרובות מצחינות למדי) ואיכות הפקה גבוהה מאוד עטפו הכל בדוֹק אלגנטי ומלוטש. הדרך ללב הצופה עוברת מתחת לפני השטח, ו"דאונטון" התמחתה ברובד הזה בדיוק. והשפה, אוי השפה. תבורך הרוזנת האם, דיים מגי סמית', שחכמות החיים שלה ילוו אותי לנצח (ובראשן: מסתוריות היא מפלטם של האנשים שלא נותרו להם סודות). אבל אם להיות הוגנים, זה לא רק זה.
גם בלי לחיות בשנות ה-20 של המאה הקודמת אפשר להניח שמשפחת קרולי היא לא מקרה מייצג ככל שזה נוגע ליחסים בין המעמדות. מן הסתם רוב המשפחות דמו יותר לזאת שתומאס בארו הוגלה אליה לשתי דקות בפינאלה. משפחת קרולי היתה אוטופיה של אנושיות נוגעת ללב, והיחסים בינה ובין הכפופים לה אפשרו לנו, השם ישמור, לחבב את העשירים הפריבילגים ואפילו לשמוח כשהם מצליחים לשמור על הסטטוס קוו ולהחזיק באחוזה ובמעמדם. יחד התמסרנו לתמונה ורודה ואופטימית של אצילים נדיבים ואוהבי-אדם ומשרתים מסורים ומנומסים להפליא, שחיים באנגליה שבה השמש כמעט תמיד זורחת.
אחת מהמחוות הפארודיות המוצלחות ל"דאונטון", זו שבה לורד גרנת'הם יורד מנכסיו (וג'ורג' קלוני נכנס לנישה שלו כ"מיסטר הוליווד"), מסתיימת בסצנה עוקצנית בה דרי הקומה התחתונה מגייסים את כל החסכונות שלהם ומעניקים אותם ללורד, רק כדי שיוכלו להמשיך ולשרת אותו והסדר יישאר על כנו. אם למשוך את זה לימינו אנו, זה כאילו אנחנו נעניק את כל הכסף שלנו ליצחק תשובה ונשלם מחיר מופרז על גז טבעי, רק כדי שהוא יוכל להמשיך להיות עשיר. בעצם רגע. לא משנה.
מה שאני מנסה לומר הוא ש"דאונטון" היתה יותר מזה. כי מתחת לקצף הסבון הריחני בשכבה העליונה עבר בליבה של הסדרה ציר יציב של אירועים היסטוריים שקרו באמת, והעלה סדרת שאלות קיומיות על תרבות ומעמד, סוגיות שממרחק הזמן אנחנו יכולים להתעמק בהן בצורה מפוכחת יותר, ולהפנים את הדרך שעבר המין האנושי תוך פחות ממאה אחת.
הפארודיה בהשתתפות ג'ורג' קלוני
שבט קרולי מתמודד עם אירועים שמאלצים אותו להשתנות, החל משקיעת הטיטאניק, דרך מלחמת העולם הראשונה ועד
לדעיכתה הכלכלית של האצולה, אבל גם דרך הקארה-בוב של ליידי מרי, ההתעקשות שלה לרכוב על סוס עם רגל אחת בכל צד, פלישתם של החשמל, הטלפון והגרמופון (יותר מדי אור ויותר מדי רעש, ציינה בתבונה ויולט), ובסוף גם הג'וב החדש של קורה בבית החולים, הגחתו המפתיעה של מייבש שיער ו(לפחות) הכוונה של ליידי אדית לעקור לעיר הגדולה ולחיות שם כאמא חד-הורית עם משרה מלאה בעיתון ומנקה שמגיעה בבוקר. זה לא נהיה יותר שחרור-האשה מזה. ואולי זה טוב שנפרדנו עכשיו, כי לעבור עם הקרולים את המשבר הכלכלי הגדול או מלחמת העולם השנייה היה שובר לי את הלב, וגם לא נראה לי שאדית ומרי באמת יהפכו לחברות כמו שהן הבטיחו.
נזכור את "דאונטון" בגלל וגם למרות הרגעים הפחות מוצלחים שלה. כל קו העלילה של הבייטסים, עוד שק אגרוף מיוסר, היה בטן אינסופית: המשפט, הכלא והאונס של אנה שעצבן לא מעט אנשים, הקו שנע סביב מלחמת העולם הראשונה. אבל גם בזכות הדברים שהפכו אותה לסדרה הבריטית עם מספר המועמדויות הרב ביותר בהיסטוריה של פרסי האמי (16), והביא לפינאלה שלה מספר צופים כפול מזו של "מד מן", למשל. וכל זה בלי להפוך את דאונטון למעבדת מת' אפילו פעם אחת. אם אשכח אותך, דאונטון, תדבק אצבעי לשלט. ואל תשכחו, עקרונות הם כמו תפילות. אציליים, כמובן, אבל מביכים במסיבות.
