החייל מס' 2
ניצול השואה לייזר איינהורן הולך לעולמו. כשנכדתו תמרה עוברת על אוספיו, היא מגלה קסדת ורמאכט, עיטורי גבורה נאציים ומסמך מסתורי. זה לא משאיר לה ברירה, אלא להמשיך ולחקור. קטעים מתוך רומן המתח החדש מאת פזית בן־נון בלום וגדי בלום, שמתפרסם היום ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
איור: נטעלי רון-רז
1. הכלבה
זמושץ', פולין.
האנס הטיח את ספל הקפה בשולחן. הבוקר עלה פרסום קצר באתר קונספירטיבי ודל כניסות בגרמנית, בעקבות כתבה שהתפרסמה שלשום ב"חדשות לעם". המחבר, איזה ספק כתב־ספק בלוגר טיפש, קיבל טיפ מאחד השוטרים הפולנים הפטפטנים, שלפיו על אחת מהגופות האלמוניות נמצאו סימני אונס, וניסה את כוחו בבניית פרופיל פסיכולוגי של "הקברן מלובלין".
"הזזת הגופות מעידה על רמה גבוהה של ארגון, הגיוון בסוג הקורבנות מלמד על פשע מתוך הזדמנות, והאונס מצביע על רצח מתוך ריגוש", כך הוא כתב, ואז הסיק כי "ניתן לייחס את חוסר השיטתיות הזה להפרעת אישיות דיסוציאטיבית, הידועה גם כ'פיצול אישיות'. 'הקברן' הוא בעל רקע של התעללות מינית בילדותו וסובל מקשיים בקיום יחסי מין". פיצול אישיות! קשיים במין! במצב עניינים אחר, הוא היה מוצא את האבחנה הזו מבדרת. מאז כניסת האינטרנט, כל רפה שכל עם מקלדת וגישה לוויקיפדיה חושב שהוא פרופיילר. חוסר כבוד מוחלט למומחיות. מסממני קריסת המודרנה. הוא טרק בחוזקה את הלפטופ וקם בתנופה ממקומו.
האנס החליק את כפות רגליו לתוך נעליו ושרק בחדות. טפיפת רגליים נשמעה ממרחק, ורגע לאחר מכן פרץ לחדר בשעטה כלב זאב גדול ושחור. הוא גירד תחת לסתו של הכלב. טיול קצר ביער יפיס את נפשו. הלילה ירד גשם קל, ריח העפר הרענן ושרף האורנים אפף את הבית. אולי יחפש פטריות לאומלט.
מיד לאחר תנומת הצהריים הוא ישים פעמיו אל נמל התעופה. לפני שייצא למשימה, ישאיר את השער פתוח וימלא את מתקני ההאכלה האוטומטיים עבור הכלב, אבל מה יעשה עם הכלבה? יש לה חטיפים ומים ליום או יומיים, אבל הוא יצטרך לתקן עוד היום את המשאבה של האסלה במרתף או לפזר לה חול חתולים בארגז הצרכים. אולי ינעל אותה בחדר האורחים? יהיה קשה מאוד להזיז אותה ממקום למקום, ודאי לא תסכים לעלות במדרגות ותעורר מהומה. הוא ייאלץ להשתמש בעמדה הניידת. היא גם כל כך כבדה, צריך לשמן את הגלגלים.
הנשים האלה. הוא נאנח וכיבה את האור.
2. החייל האמיץ פיטרזיק
2,350 ק"מ משם, תל־אביב.
הדלת בחדר העבודה של סבא לייזר איינהורן הייתה נעולה דרך קבע, ככל הנראה כדי שהאבק והכאוס ששררו בו לא יפלשו לשאר הדירה. ערימות של ארגזי קרטון ושידות פלסטיק חסמו את הגישה אל החלון. תמרה איינהורן נאנחה. שאר בני משפחתה היו מוכנים להיות קבורים במקומו ולא להיאלץ לעבור על כל הג'אנק שנצבר לאורך עשורים של אגרנות. היא עטפה את כפות ידיה בשקיות ניילון, טריק קטן שלמדה בשירותה הצבאי, ופנתה לעסוק במשימה המורכבת ביותר: מיון האוספים ההיסטוריים של סבא. בסתר ליבה, תמרה נהנתה לנבור בסובינירים של סבה המנוח. העניין האקדמי העמוק שגילתה בתקופת השואה, למורת רוחו של המנחה שלה לדוקטורט, נבע אולי ממשיכה למיושן ולארכאי, לפרויקטים, לחפצים ולאנשים שידעו ימים יפים מאלה. אולי כאלה הם בבסיסם, האיינהורנים, מחטטים במזכרות ישנות - מי ביד ומי בעט, ונגזר עליה להמשיך באובססיה המשפחתית.
תמרה התחילה בפינת החדר, פתחה את ארגזי הקרטון בזה אחר זה, מראש כל ערימה לתחתיתה. בארגז העליון שבפינה גילתה כמה גביעי קידוש, ספרי תהילים ותפילין. גם הארגז שתחתיו הכיל בעיקר תשמישי קדושה. הארגז השלישי הכיל ערימת ספרי קודש מצהיבים. תמרה נבוכה לגלות שאין לאל ידה לקבוע מה ערכם ההיסטורי. שני הארגזים הבאים, לעומת זאת, הפכו את קיבתה. הם הכילו, מנוילנים היטב: שני כרטיסי ברכה מאוירים חתומים על ידי היטלר, תעודות אחדות בכריכות עור ועליהן חותמות של האס־אס, כמה עיטורי כבוד צבאיים המעוטרים בצלבי קרס, ובקופסה גדולה של "מצות אביב", כמו גולגולת מחייכת מתוך קבר, התעגלה מולה קסדת ורמאכט.
תמרה שמעה מסבה לא מעט פעמים על הקשיים הרבים שמערים הממסד הישראלי בדרכם של אספנים ישרי דרך וטובי כוונות. אך ההתבוננות בחפצים הללו סייעה לתמרה להבין גם את שורשי ההתנגדות של נציגי הממסד לפעולת האספנות של סבא. לא פלא שחלקם התקשו לקבל כי דווקא ניצול השואה ממיידנק פיתח תיאבון כביר לפריטים המקימים לתחייה סימבולית את מעניו. תמרה סגרה את הארגזים בחזרה היטב, כאילו חששה שרוחם של החפצים תשתחרר מן הקופסה.
שלוש מגירות היו מקובעות בשולחן העבודה, וכולן מחשבות להתפקע. תמרה החלה לעיין במסמכים המצויים בהן בזה אחר זה. מהמגירות שבשולחן עברה למיין בחופזה את החומרים שעליו, ומשם לארונית הסמוכה לו.
ופתאום, מקופל לארבע, העלו ידיה של תמרה מסמך רשמי חתום.
היה זה צו התייצבות שקיבל חייל בשם פיטרזיק בזמושץ' ב־1945.
משהו הטריד אותה, אבל היא לא הייתה בטוחה מה בדיוק. היא הביאה את הלפטופ שלה למטבח, הזיזה הצידה את הצלחות שעל השולחן, וקראה קצת על זמושץ', עיר במחוז לובלין שבדרום־מזרח פולין. ב־430 שנותיה החליפה העיר ידיים בין פולנים, רוסים וגרמנים. זיכרונה חזר אליה באחת:
נדבך חשוב באידיאולוגיה הנאצית תפס עקרון "מרחב המחיה", שעל פיו גרמניה תשעבד את העמים הסלאביים, ובהם הפולנים, ותאכלס מחדש את אדמותיהם בטהורי גזע. בשנת 1942 נבחרה זמושץ' שבפולין לאזור המיועד להתיישבות גרמנית. בשנה זו ביקר בעיר היינריך הימלר והורה על כמה פעולות לגִרמוּּנה, בייחוד הפצת השפה והתרבות הגרמנית, הטמעת הילדים המקומיים בעלי המראה הארי הטהור במשפחות גרמניות, וכן טיהור אתני שהתבטא בגל גירוש מאסיבי למחנות עבודה ולמחנות ריכוז. שמה של העיר תוכנן להשתנות ל"הימלרשטאט", כלומר "העיר של הימלר".
תמרה סגרה את מסך המחשב הנייד ונעצה שוב מבט מרוכז בפרטים המופיעים בצו שבידיה. בקיץ 1944 השלימו הסובייטים את כיבוש זמושץ'. אז מה לחייל האס־אס פיטרזיק שם בשמונה באפריל 1945, כחודש לפני שחתמה גרמניה הנאצית על הסכם הכניעה? מאיזו סיבה שלחו הגרמנים את החייל לטריטוריה שנכבשה על ידי ברית־המועצות? ומדוע ביקשו שיתייצב בבית העלמין היהודי? מה כבר יש בבית עלמין יהודי חוץ ממצבות של יהודים?
3. זונה של נאצים
תל־אביב, טיילת להט.
תמרה פגשה את סמי, חברו הטוב של סבה המנוח, בבית קפה הסמוך למלון שבו התאכסן. סמי נראה נורא באור הניאון החזק. "אני כבר לא טוב עם ג'ט־לג כמו כשהייתי צעיר", אמר לה מאחורי משקפי שמש כהים, משלב מילים באנגלית בעברית הכבדה שלו. "ועכשיו כשאני כאן אני מתגעגע ללייזר, לא האמנתי שהוא 'גוֹן' עד שהגעתי לארץ אתמול".
שתיקה עמדה ביניהם.
"אני מסדרת את הדברים שלו", פתחה תמרה לבסוף, "ויש כל מיני תעודות וגביעים ומסמכים, אז חשבתי לשאול אותך מה לעשות איתם".
"סבא שלך היה מענטש, אבל לפעמים אומר דעות מה לא צריך להגיד. קוֹסטוּּם ומוזיאומים פה היה עושים לו הרבה צוּרעס". סמי השתתק לרגע, ואז עבר לאנגלית. "האוסף שלו היה גדול מאוד, ממש חתיכה מההיסטוריה. חלק הבריח במכס, חלק שלח בדואר, חלק אני הבאתי בשבילו במזוודה, לפעמים על הגוף. פה לא אהבו שהוא עושה רווח, ובעיקר לא אהבו שהוא קונה פריטים של נאצים. פעם באו אליו שוטרים, קראו לו 'אוהב נאצים', ואז עצרו אותו על תקיפת שוטר כי הוא נתן איזה פליק קטן. הוא נהרס מזה, נהרס, הם שברו לו את הלב. סבא שלך, אוהב נאצים? הוא הלוא איבד את כל האחים שלו במיידנק. שכב כמעט יומיים מתחת לעצמות הקרות שלהם בבור ליד הקרמטוריום. בעשר השנים האחרונות שאלתי אותו כמה פעמים אם הוא רוצה למכור, אבל הוא לא רצה שהדברים שלו יגיעו לחולירעס אנטישמים ומכחישי שואה וניאו־נאצים והשם ירחם. אז אולי תבדקי איזה מקום שאת סומכת עליו".
"אני אתחיל לבדוק. תודה, סמי".
הם שוחחו עוד על הא ודא. סמי סיפר לה קצת על עצמו, על ההזדקנות וההשלמה עם המוות הקרב, על הפחד שלו מהבדידות ועל הנחמה שהוא מוצא בפייסבוק. "גם סבא שלך היה איש בודד," אמר לבסוף, "אבל הוא לא רצה לשמוע על האינטרנט. אני חושב שהוא פחד מטכנולוגיה, כאילו יש בה משהו אפל, משהו מרושע".
"סבתא הייתה האהבה היחידה שלו?"
"לא, לא. היו אחרות. בחורות אהבו אותו, היה לו אור בעיניים, כמו שיש לך, ואיזה עצב שקט, והוא היה ככה גבוה עם שיער טוב".
"אז הוא היה עם אחרות בפולין?"
"גם בארץ".
"אחרי שסבתא מתה?"
"גם לפני".
תמרה פערה עיניים: "הוא בגד בסבתא?"
"לא בדיוק, תמרה'לה. אולי הוא לא היה רוצה שתדעי דברים כאלה".
"אם אני לא אשמע ממך, מי יספר לי? סבא היה אומר שאדם מת רק כששוכחים אותו, ולכן מצווה לאסוף זיכרונות. מה עדיף, שאני לא אוכל לזכור אותו כמו שהוא היה?"
סמי חייך חיוך דק לנוכח הטיעון, כמו ראה בתמרה ניצוץ מחברו הטוב.
"אז מה, הוא בגד בסבתא?" היא עודדה אותו להמשיך.
"לא בדיוק. הייתה לו מישהי טורקייה, אלמנה. היא הייתה משוגעת עליו. אישה נאה וחריפה, אבל מאוד שונה מהסבתא שלך. סבתא שלך הייתה קלאסית, אלגנטית".
"וסבתא ידעה?"
"בטח שהיא ידעה. הוא עשה את זה כדי להחזיר לה".
"גם סבתא בגדה בו?" תמרה הניחה יד על לחייה, מתקשה להאמין.
"הסבתא שלך התחילה עם כל העניין. הוא בא אליי יום אחד, אמר לי, 'יש לה מישהו'. שאלתי אותו, 'אתה בטוח?' והוא אמר, 'ראיתי אותה יוצאת מהאוטו שלו'. הוא הוריד אותה מתחת לבית! חוצפה. והיא לא הכחישה. אמרה שהוא איזה בחור צעיר אחד, קצין בצבא הישראלי, ושהיא אוהבת אותו. הוא שאל אותי, 'סמי, מה לעשות?' ואני אמרתי לו, 'לייזר, תן לה ללכת'. אבל הוא לא היה מסוגל. הוא איבד כל כך הרבה, שהוא לא היה מסוגל".
תמרה שתקה, מעכלת, ממתינה.
"הוא לא הצליח לעזוב את זה", המשיך סמי. "היא הייתה מנסה לחמוק ממנו וללכת לבחור שלה, אבל לייזר הלך אחריה והיה גורר אותה הביתה. הוא לא קיבל יותר תיקים, לא בא לעבודה, התחיל לשתות. הוא הוריד אז את כל הדלתות מכל החדרים וזרק אותן מהמרפסת, שלא תתחבא ממנו לרגע אחד, שהעיניים שלו יהיו עליה כל הזמן. בבית לא הייתה היגיינה, לא היה אוכל. האבא שלך היה אז ילד, היה חוזר מבית הספר ישר לבית של השכנים. יום אחד לייזר קם מהשינה וראה אותה מהחלון עוד פעם יורדת מהאוטו של הבחור שלה.
הבחור הסתובב ברחוב כדי לצאת, ואז הוא ראה את הפנים שלו. לייזר אמר שהוא שתי טיפות מים אלפרד יוזף האס. את יודעת מי זה האס? הוא היה אס־אס במיידנק, איפה שכל המשפחה של סבא שלך הלכו.
סבא שלך היה משוגע מהבקבוק ומכאב הלב, הרי יוזף האס היה כבר בר מינן מזמן, תלו אותו ב־46'. גם הבחור היה צעיר מדי בשביל להיות האס. הוא גם דיבר עברית, לכל השדים, והיה קצין בצבא הישראלי. אבל לייזר, כשמשהו נכנס לו לראש, הוא לא יוצא. הוא אמר לסבתא שלך שהיא זונה של נאצים, תסלחי לי על הביטוי. הוא אמר שהיא מוצצת את הזהו של מי שהרג את המשפחה שלו. הוא אמר שאם זה לא האס, אז זה בטח הבן שלו, האח שלו, הבן דוד שלו, האחיין. הוא אמר שהוא לא שוכח פרצוף".
"ומה סבתא עשתה?"
"אני לא יודע מה היא חשבה. אולי הבחור עזב אותה. אולי היה נשוי. היא ידעה גם שסבא שלך אולי משוגע, אבל לא טיפש. היא ידעה שסבא שלך אוהב אותה. אולי הוא הפחיד אותה עם הסיפורים על הנאצים, אולי לא. אולי היא לא רצתה להכאיב לו יותר. אני לא יודע. אבל מה שאני יודע זה שהיא גמרה את הסיפור. עד כמה שאני יודע, סבתא שלך לא בגדה בסבא שלך יותר אף פעם, עד שהיא מתה".
'החייל מס' 2' ראה אור השבוע בהוצאת ידיעות ספרים. הפרק פורסם היום במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
לפנייה לכתב/ת 
