נוער השהידים: קווים לדמות אינתיפאדת הצעירים
משבר כלכלי חמור וניכור הולך וגובר הובילו לתחושת ייאוש בקרב הפלסטינים הצעירים, שמנווטים את גל הטרור המתמשך. זהו דור שרוצה לעמוד לגורלו ומבקש לראות שינוי כאן ועכשיו. ללא אופק של תקווה - המאבק האלים יימשך
גל הטרור הנוכחי אשר זכה כבר לכינוי אינתיפאדת היחידים הוא תוצר של תהליכי עומק אשר הבשילו להם ופרצו בצורה של האלימות הנוכחית. בין המניעים המרכזיים לפרוץ האלימות ניתן למנות את כישלונה של הרשות הפלסטינית לנהל תהליך מדיני בעל אופק משמעותי, משבר כלכלי חמור שהוביל לתחושת ייאוש בקרב הדור הצעיר, ניכור הולך וגובר בין ההנהגה הפוליטית וההמון ובין הצעירים למסגרות הפוליטיות המסורתיות. לצד כל זאת, יש להוסיף למשוואה גם את האפקטיביות של הקמפיין הפוליטי הפלסטיני המתמשך המצייר את אל-אקצה בסכנה.
הסכסוך הישראלי-פלסטיני עובר תהליך של מעבר מסכסוך לאומי בעל מאפיינים טריטוריאליים למאבק בעל אלמנטים יותר ויותר דתיים. מגמה זו ניכרת בשפת השיח הפוליטי והמיתוסים שנבנים סביב אינתיפאדה זו שבה שער שכם הפך להיות מכונה שער השהידים בפיהם של הצעירים הפלסטינים. גם הפרקטיקה של בחירת הקורבנות מעידה על מגמה זאת. לצד מתקפות יזומות על לובשי מדים, ניכר האחוז הגבוה של הקורבנות בעלי החזות היהודית-דתית, בעיקר באירועי הטרור בירושלים.
קשה להצביע על אירוע מכונן ששימש כמאיץ להתקוממות הנוכחית, שפרצה בעוז באוקטובר 2015. אך אסור לשכוח כי כבר בסוף 2014חוותה העיר ירושלים שורה רחבה של פיגועי דריסה ודקירות. האינתיפאדה הנוכחית מתנהלת ברוחו של הדור הצעיר והרשתות החברתיות. יש בה את הממד של החיקוי והשיתוף ברוח הפייסבוק, חבר הולך בעקבות ידידו, והכול נעשה באופן וירטואלי ומופץ בצורה ויראלית המייצרת האדרה של מעשי הטרור ומעודדת המשכיות של מאבק ולא רק הנצחה של המפגע.
האלימות הפלסטינית מבטאת באופן מוחשי את המצוקה והייאוש שבו שרוי הדור הצעיר. מי שיחפש הפגנות המוניות שמסתיימות בהפרות סדר משוללות כל רסן יתקשה למצוא אותן באינתיפאדה השלישית. לכל אינתיפאדה יש מאפיינים משלה. גם האינתיפאדה השנייה שינתה את דמותה מהר מאד והפכה מהר מאוד מאירוע בעל אופי של מאבק המונים להתנגשות בין חוליות טרור חמושות לצה"ל.
האינתיפאדה הנוכחית שמה במרכז את יכולת קבלת ההחלטה של המפגע הבודד, שמתריס בפעולתו גם נגד מצב קיים מבחינה פוליטית-מדינית בהקשר הרחב של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אך גם נגד המשך קיומן של המסגרות המדכאות בתוך המרחב הפוליטי הפלסטיני.
לרשות הפלסטינית אין אינטרס מובהק בהקצנת המצב הנוכחי. החשש הגדול של הרשות הפלסטינית הוא שהאלימות תזלוג לשטחים שבשליטתה ותופנה כלפיה. המצב הכלכלי הקשה בגדה המערבית, שכבר החל לעורר גל של הפגנות ומחאות חוצות השתייכות מפלגתית נגד הנהגת הרשות הפלסטינית, דוגמת מחאת המורים רק מעצימה את חשש זה.
בהקשר זה יש לציין כי מחאת המורים יכולה להשליך ישירות על ההקצנה ברחוב הפלסטיני. שכן ברשות הפלסטינית יש כ-700 אלף תלמידים. השבתה מלאה של מערכת החינוך יכולה לדחוף את הצעירים לרחוב ולהעלות את פוטנציאל האלימות. הן בדמות מתווה של פיגועי דקירה כפי שחווינו עד עתה, והן בהפרות סדר מקומיות.
הנהגת הרשות רואה בהפגנת המורים קריאת תיגר נגדה. החשש הזה מתחדד לא רק על רקע הפיצול בין פתח לחמאס, אלא גם בשל המחלוקות הפנימיות בתוך מפלגת השלטון של הרשות בגדה המערבית - הפתח. בעוד הנהגת האיגודים המקצועיים נשלטת על ידי הפתח, רבים מחבריה, כולל מרואן ברגותי הכלוא בישראל ונחשב לדמות הפופולארית היום ברחוב הפלסטיני, תומכים במורים השובתים וקוראים להיענות מוחלטת לדרישותיהם להטבות שכר.
כל זאת הביא את אבו מאזן לדבר בפומבי בשבחו ועל תפקידו הלאומי החשוב של המורה הפלסטיני. אך צריך לזכור כי שביתת לימודים מלאה יכולה לשפוך דלק נוסף על מדורת ההקצנה של האינתיפאדה השלישית.
הדור הצעיר הפלסטיני אינו הולך כבר בעיניים עצומות אחרי מוריו, ולעתים גם לא אחרי הוריו. זהו דור שרוצה לעמוד לגורלו ומבקש לראות שינוי במצבו כאן ועכשיו. דור שרוצה לחיות, אך מתוסכל מההווה. זהו דור שחף מפגעי העבר ולא ידע את עוצמתה הצבאית של מדינת ישראל. את הכלים הממוגנים וההתעצמות מאחורי מערכות נשק מתקדמות והרסניות מפרשים הצעירים לא פעם ובטעות כפחד ישראלי מפניהם. זיכרונות דיכוי האינתיפאדה השנייה בגדה המערבית אינם חקוקים בזיכרונם. ההיסטוריה אינה מבחינתם כלי להפקת לקחים והם צופים פני עתיד.
תחושת משמעות במאבק
הרשתות החברתיות משחקות היום תפקיד מרכזי בהעברת והפצת מסרים שמעצבים את עולמו של הפרט. המדיה החדשה קשה לניטור ופיקוח. המסרים בה מעודדים את הצעירים לצאת למאבק, כשהם נוסכים בו תחושת משמעות.
באופן פרדוקסלי, אמצעי התקשורת החדשה, לצד תחנות הלוויין של חמאס והג'יהאד האיסלאמי, מפיצים משמעות ושייכות בקרב הדור הצעיר תוך כדי שהם מקדמים הסתה שנשענת על פגיעה בערכים מסורתיים ודתיים. ערכים אלה מגולמים בעשרות סרטונים שעוסקים במאבק על שמירת מסגד אל-אקצה מניסיונות של ממשלת ישראל להפר את הסטטוס קוו בו ולשנות את אופיו המוסלמי.
לצד מרכזיותו של אל-אקצה, שמשמש כסמל לאומי של מאבק פלסטיני כבר משנות ה-30, גם הנושא של פגיעה בנשים נמצא כמרכזי בקרב בני הדור הצעיר. אמצעי ההסתה מנתבים את הכעס לפעולה. ברשתות החברתיות הפלסטיניות מחבלות אשר נוטרלו לעתים מוצגות במצג שווא כעוברות אורח שהוצאו להורג על ידי כוחות הביטחון הישראלי. מוראביטאת (נשות התנועה האיסלאמית-הפלג הצפוני) אשר פעלו באופן אלים ופרובוקטיבי נגד שוטרי משטרת ישראל בהר הבית, מוצגות בתעמולה השקרית כנשים אשר הותקפו וכבודן נפגע בשל אמונתן הדתית.
השלב הנוכחי של האינתיפאדה הוא שלב התפתחותי המצביע על הסלמה הדרגתית. השימוש ההולך וגובר בנשק חם לצד זריקת והנחת מטענים מאולתרים, והמעבר ממתווה של פעולות בודדים לפעילות בחוליות בעלות אופי ממודר המורכבות על ידי צעירים, לרוב ללא שיוך ארגוני ומבוססות על היכרות אישית בין המפגעים, יוצרים אתגר לא פשוט למערכת הביטחון.
העלייה בשימוש בנשק חם משקף רצון של חלקים נרחבים בציבור הפלסטיני לראות מאבק מזוין מוגבל, שנתפש גם על ידי פעילים וזרמים מהותיים בתנועת פתח ככלי לגיטימי לגרום לישראל להתיישב מחדש לשולחן המשא ומתן תחת לחץ. יותר ויותר ציורי רובים מעטרים את קירות המרחב הציבורי הפלסטיני וקוראים להסלמה של אינתיפאדת אל-קודס.
ארגון חמאס, שמלבה את ההסתה ברשתות החברתיות שיוצאת בחלקה מהרצועה לגדה, רוצה לראות הסלמה צבאית. הפעלה של חוליות חמושות מצד חמאס מהווה דפוס פעולה שנצפה כבר מתחילת האינתיפאדה. מטרות הפיגועים החמושים המוכוונים מבחינת חמאס (דוגמת הפיגועים על הצירים) הן לזכות בתמיכה של דעת הקהל המקומית, לצייר אוזלת יד של הרשות הפלסטינית ופתח במאבק מול ישראל וכך ולנסות לייצר כאוס שיביא למהלך ישראלי מול הרשות. מאמץ זה עד כה נכשל.
נקודת האור: המשך התיאום
למרות ההסלמה נקודת האור היא המשך התיאום הביטחוני בין ישראל והרשות הפלסטינית, שעומד בניגוד להלך הרוח הקיים בציבור הפלסטיני. מנגנוני הביטחון הפלסטיניים שומרים על האינטרס הלאומי ועל יציבות המשטר. מעורבות אנשי המנגנונים בטרור היא מינורית, עד עתה רק שלושה מהם יצאו לפגע בנשק חם כשהם עושים זאת בניגוד לעמדת הרשות.
ללא אופק של תקווה ימשיכו הצעירים הפלסטינים במאבקם האלים. שכן, תכלית האינתיפאדה הזאת היא לשנות את עתידו של הדור הצעיר כאן ועכשיו. זו אינתיפאדה של ייאוש מהעולם הזה, ולא אינתיפאדה של חיפוש אחר חיי אושר והבטחות אלוהיות בעולם הבא.
קולות בתוך הרשות הפלסטינית יוצאים כבר בגלוי נגד המעורבות ההולכת וגוברת של צעירים בטרור. הפחד של הנהגת הרשות מכאוס קורא לצעירים לבצע את מאבקם על ידי מאמץ בלימודים ומילוי חובתם הלאומית בבניית המדינה ולא במוות למען רעיון. חיזוק של הכלכלה הפלסטינית לצד ראשיתו של תהליך מדיני יכול לצמצם ולהוריד בהדרגתיות את רף האלימות הנוכחית.
ד"ר עידו זלקוביץ, מומחה לחברה ופוליטיקה פלסטינית, ראש חטיבת לימודי המזה"ת באקדמית עמק יזרעאל, עמית מחקר במרכז עזרי לחקר איראן ומדינות המפרץ הפרסי באוניברסיטת חיפה ועמית מדיניות במיתווים - המכון הישראלי למדיניות חוץ אזורית. ספריו האחרונים: "תנועת הפתח - אסלאם, לאומיות ופוליטיקה של מאבק מזוין" בהוצאת "רסלינג" ו- students and Resistance In Palestine: Books, Guns, and Politics (Routledge, 2015)
לפנייה לכתב/ת 
