"יותר מדי אור": קללת העקידה הישראלית

לפני תשע שנים נסעה יעל פינקוס, צלמת שהתמחתה באדריכלות, לאפריקה. כששבה מהטיול משנה החיים הזה, היה לה ברור שהיא חייבת לכתוב. היא עזבה באחת את עבודת הצילום והתמסרה למלאכת הבריאה במילים.

בספר הביכורים של פינקוס, "יותר מדי אור" (הוצאת "פרדס") שלושה עשר סיפורים. באחד מהם, "קו 63", אישה אחת עולה לראשונה מזה שנים על אוטובוס המוביל לבית של סבתה שנפטרה זה מכבר. תוך כדי הנסיעה היא פוגשת בגבר מבוגר עם ז'קט מרופט המדיף ריח סלרי ועשבי תיבול למרק. היא מחליטה להתלוות אליו, לערוק מחייה ולהתנחל בדירה שלו ושל אשתו.

למשך כמה ימים היא משתקעת בבית הזר, זונחת את בעלה ואת ילדיה, וכלשונה של פינקוס "נופלת לתוך חור בזמן" שממנו צפים ועולים מגוון זיכרונות עבר שלה על סבה וסבתה, על ילדותה ועל רגע אבוד אחד שלתחושתה היה נקודת מפנה בחייה. תוך כך חתול עצלן נותן לה עצות פילוסופיות על מצבה הקיומי המשונה.

"ברגע שאתה כותב, מיטשטשים הגבולות בינך לבין הדמויות שלך", היא אומרת. "אתה מסתובב בראש עם חבורה של דמויות ספרותיות שמקצתן בדויות ומקצתן אמיתיות והן הופכות לחלק מהתודעה שלך. הדמויות משתלטות עליך, מציקות לך, רוצות להיכתב ולא מרפות עד שזה קורה. בבת אחת הכתיבה התנפלה עלי ושלחה אותי למסע. שלחה אותי לחפש תשובות".

פינקוס. כתיבה שמתנפלת(צילום: יחסי ציבור)

עושה רושם שזיכרונות הם חומר גלם שמאוד מעסיק אותך

"ב'דיאלוג עם מנון' סוקרטס אומר ש'למידה היא בעצם זיכרון'. פירושו של דבר הוא שאין תהליך של למידה, יש תהליך של זיכרון. מה שאנחנו קוראים לו למידה הוא בעצם פעולה שבאמצעותה אנחנו מעוררים את הזיכרון. אם להשתמש במונחים האלה, אז הכתיבה היא בעיניי סוג של התקף זיכרון. הספר הוא מין מסע ארוך שעשיתי ולא יצאתי ממנו עם תשובות חד משמעיות, אם בכלל. חיפשתי מאיפה זה בא – הפרץ הזה של הכתיבה. הקול הכותב שלא הכרתי ופתאום בקע ממני, הזיכרון, הגעגועים".

ומתי התחילה הכתיבה המסודרת?

"בשום שלב לא עלה בדעתי להוציא ספר בכלל. אני אפילו לא ידעתי שאני כותבת. חצי שנה הלכתי עם מחברת לכל מקום אבל לא קלטתי שאני כותבת. חשבתי שפשוט עוברים עלי דברים ואני מתעדת אותם, וככה, בעזרת הכתיבה, אני אבין מה קורה איתי. לא ברגע אחד הבנתי שבעצם מדובר בפרוזה, בטקסט ספרותי. זו הכרה שמבשילה לאט ולוקחת הרבה זמן וזו חוויה מאד חזקה. חוויה של נס. של התגלות. מאחר שהגעתי מעולם האמנות הפלסטית ולא הייתי מורגלת בהתבטאות בכתב - זה העיף אותי. ואחר כך כשהתרגלתי -רציתי עוד פעם".

גם אקראיות יש בסיפורים שלך. הם כמו מין חידות או מבוכים מסובכים שהגיבורים מנסים להבין איך ולמה נכלאו לתוכם

"אני חושבת שזה נובע מחוויה של זיכרון שהוא לא ביוגרפי. בתור אדם כותב לפעמים ההבדל בין חלום בהקיץ לזיכרון מתעמעם ברמה כזו, שהזייה מדומיינת ופיסת היסטוריה מהחיים שלך נראים לך כמו אותו הדבר. הדמויות בסיפורים שלי הן פיקטיביות. הרי מה שאני כותבת הוא לא ריאליסטי, אלא מלא בהמצאות פנטסטיות. אבל בכל סיפור יש גרעינים שמקורם במציאות. ואז פתאום העלילה שבדית יכולה להתנגש לך עם הזיכרון הביוגרפי שלך, עד שלא ברור לך איפה את מתחילה ואיפה הדמות נגמרת".

"יותר מדי אור". כריכת הספר

באחד מסיפורייך, "סיפור ללא סוף", בחרת לספר מחדש את סיפור עקדת יצחק מנקודת מבטה של שרה. את ממש נותנת לה קול ומדברת אותה בגוף ראשון. מניין הגיע הרעיון?

"אני חושבת שכל אמא ששולחת את הילד שלה לצבא נמצאת במקומה של שרה. בהתאם לדפוס של הסיפור המקראי אנחנו, כאימהות שבנינו מתגייסים, גם מתנהגות באותו חוסר האונים וההשלמה של שרה התנ"כית. זה סיפור שכתבתי במודע וכשסיימתי אותו הייתי מותשת. זו תבנית שנטבעה לפני כמה אלפי שנים - המוכנות להקריב את בנינו, כשגורל הבן הוא שרירותי ולא נשלט. אנחנו עושים את התפקיד שלנו – עוקדים את הבן, שולחים את הילדים לצבא, ואלוהים עושה את שלו - את הילד הזה הוא ייקח ואת זה לא ייקח".

"ארכיטיפ ההקרבה המחזורית מוטבע בד.נ.א של העם היהודי והוא מאד פטאלי, כי הוא כופה על האם עמדה פאסיבית. המון נכתב על סיפור העקדה ותמיד התייחסו לקשר בין אברהם ליצחק, אבל את שרה הזניחו. בתכלס יש בסיפור העקדה דמות אב שהיום היו מאשפזים ישר. פתאום בבת אחת הייתי שם, בתוך המיתוס התרבותי המכונן הזה, ורציתי בכל מאודי לדבר את שרה. זה ישב כנראה על התשתית הנפשית שלי בתור אמא".

איך בחרת את שם הספר?

"'יותר מדי אור' זה מונח מעולם הצילום שמדבר על חשיפת יתר. בביטוי הזה התכוונתי לדברים שאמנם הם מאד טובים אבל כשהם בעודף, קשה לשאת אותם - כמו משפחה ואהבה. לפעמים אני חושבת על ילדים קטנים שצריכים לשאת את כל האהבה שמרעיפים עליהם וזה יכול להיות משהו מאד קשה, ממש עול. הורים יוצקים את כל עולמם לתוך ילדיהם, והקטנים חשופים כל כך. הסיפור 'יותר מדי אור' מתאר חוויה כזאת".

מהו המקום שאת חולמת לכתוב בו?

"רק בחדר שלי. בהתחלה כתבתי בכל מקום והלכתי לכל מקום עם מחברת. הייתי במצב של דליפה כתיבתית מתמדת, אבל באיזשהו שלב זה נרגע. כיום החדר שלי זה המקום האופטימלי המאפשר כתיבה. זו הסביבה הבטוחה שלי".

מאיזה סופר היית שמחה לשמוע דעה על כתב היד שלך?

"יצירה זה עסק לשניים. אם אף אחד לא רואה את זה זה נשאר תלוי באוויר. אתה צריך שותף אחד, רצוי אחד טוב, שיעזור לך לסגור את הפינה. מהבחינה הזאת אני מרגישה מאד בת מזל שהספר שלי התגלגל לידיה של אלאונורה לב, העורכת שלי. יש לאלאונורה יכולת קריאה ממש מדהימה, חוץ מזה שאני אוהבת מאד את איך שהיא כותבת. היא עזרה לי להבין על מה אני כותבת בכלל וראתה אותי בין השורות ומתחת לפני השטח. חוות הדעת הראשונית שלה היתה כל מה שסופר יכול לאחל לעצמו".

סולאריס. השפעה חשובה

 על איזה ספר ילדים גדלת?

"שני ספרים עולים בדעתי: '50 סיפור וסיפור' - אוסף אגדות עם מהתקופה הטרום פסיכולוגית. מאד מרענן. זה לפני שספרים היו תקינים פסיכולוגית ופוליטית. ילדים היו אז יצורים נטולי זכויות, גאונים או מפגרים, והוריהם היו קוראים להם בשמות שהיום הס מלהזכיר. כשקוראים אותם היום קולטים כמה העולם השתנה מבחינה תרבותית. לא שאני בעד התעללות בילדים, חלילה. הספר השני הוא 'פרש

 בלי ראש' - סיפור מערבון מסתורי המתרחש בערבות לואיזיאנה. בלילות דוהר פרש בלי ראש על מוסטנג ברוד. יש לי את שני הספרים האלה עד היום אבל לא הקראתי אותם לילדיי".

איזה ספר פרוזה השפיע עליך במיוחד?

"הספר האחרון שקראתי ומאד מאד אהבתי הוא 'סולאריס', ספר המדע הבדיוני של הסופר הפולני סטניסלב לם. הספר כתוב נפלא, משתמש בעולם דימויים מהפנט ומתעסק במגוון דברים, וביניהם בתהליכים של יצירה. למעשה קודם ראיתי את הסרט ובזכותו הגעתי לספר. שניהם נהדרים אבל הספר יותר עשיר, כמובן. אני ממליצה בחום".

יש לך איחולים לספרות העברית?

"שתהיה פה שרת תרבות שווה שתבין את המשמעות של תרבות וספרות ואת ערכן. ובכלל, שנזכה למנהיגים שמבינים את ערכן של תרבות וספרות".