התקציב הדו־שנתי הופך לעובדה ככל שהתנגדות כחלון מתמוססת

1. הזיכרון הקצר

ההחלטה הרשמית עדיין לא נפלה, אך נראה כי סימני השאלה מתפוגגים ותקציב המדינה הבא יהיה תקציב דו שנתי לשנים 2017–2018. מדובר בבשורה רעה למשק הישראלי. תקציב דו־שנתי הוא הדבר שמדיר שינה מעיניהם של פקידי האוצר, שכן הם יודעים מה עלולות להיות ההשלכות שלו. הבעיה המרכזית בתקציב כזה היא הצורך לקבוע אומדנים לגבי הכנסות המדינה ממסים עבור 2018. מכיוון שהאומדנים יחושבו כשנה וחצי לפני 2018, הסיכויים לטעות בהם די גבוהים. הניסיון היחידי שהיה עד כה עם תקציב דו שנתי מלא – כזה של 24 חודש – היה ב־2012-2011.

אמנם כבר בסוף 2011 היה ברור כי תחזית ההכנסות אופטימית מידי, אך מכיוון שהממשלה לא היתה מחויבת לעשות התאמות (כי לא היה צריך לאשר תקציב שנתי) שר האוצר דאז, יובל שטייניץ, העדיף שלא לפתוח את קן הצרעות הזה. מי ששילם את המחיר (מלבד הציבור) היה שר האוצר שהחליף אותו יאיר לפיד, שנאלץ להתמודד עם פספוס של 19.5 מיליארד שקל בהכנסות שאליו נוסף גם פספוס של 3.2 מיליארד שקל בצד ההוצאות כתוצאה מתוספות שניתנו למערכת הביטחון וכמה החלטות בעקבות ועדת טרכטנברג שבאה בעקבות המחאה החברתית בקיץ 2011.

בתדרוך שהתקיים אתמול הכין שר האוצר משה כחלון את הקרקע לקראת התקציב הדו־שנתי. "יש לי התחייבויות קואליציונית לתקציב דו־שנתי", אמר. הוא הוסיף מיד כי "אני חושב שמקצועית זה לא נכון. אין ספק שאנחנו מקבלים דו"חות מכל החברות הבינלאומיות שמדרגות אותנו מעט יותר נמוך בגלל חוסר יציבות פוליטית. אני אומר לכם, מפלגת כולנו זה הדבר הכי יציב בקואליציה. אפשר לעשות תקציב שנתי ואחר כך נמשיך עוד שנה ועוד שנה. לקשור את התקציב לקואליציה זה לא נכון".

2. להרגיש בלי

בימים אלו עובדים באגף תקציבים על תוכניות העבדה ותכף יתחילו לעדכן את ההוצאות לפי "הטייס האוטומטי" – לפי התחייבויות הממשלה, הגידול הטבעי, הריבית בשוק ועוד. עד כה מבחינת העבודה המקצועית על התקציב, אין הבדל בין תקציב דו־שנתי לשנתי, אך בפסח, לכל המאוחר, ההחלטה כבר תצטרך להתקבל כדי שבאגף יתחילו לעבוד על התקציב גם של 2018. בכל מקרה, בתחילת מאי, נדרש הממונה על התקציבים, אמיר לוי, להגיע לוועדת הכספים ולהציג פניה את עמדתו בנוגע לתקציב הדו־שנתי.

בשלב זה הכלכלן היחידי בממשלה שתומך בתקציב הדו־שנתי הוא יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה, אבי שמחון, שבאופן לא מפתיע מגבה את עמדת ראש הממשלה. הטיעון המרכזי לטובת התקציב הדו־שנתי הוא שהוא מביא שקט תעשייתי ויציבות לממשלה הרעועה של 61 חברי הכנסת. אך גם כחלון יודע כי לא כך הדבר ואמר בעצמו, "ישנה טענה כי התקציב הדו שנתי נותן למשרדי הממשלה השונים ודאות. תקציב חד שנתי לא אומר שהממשלה לא תחזיק ותקציב דו־שנתי לא אומר שהממשלה תחזיק".

המצב שנקלע אליו כחלון כעת הוא למעשה נוח מאוד – ללכת עם (תקציב דו שנתי) ולהרגיש בלי (תקציב דו שנתי), שכן לצד ההתנגדות הפומבית הוא למעשה מודה כי הוא כבול. השאלה המתבקשת כמובן היא מדוע חתם על כך בהסכמים הקואליציוניים. למעשה כחלון ענה בתדרוך על שאלה זו ואמר: "הסכמתי לזה בהסכם הקואליציוני, כי קבלתי את רמ"י ואת מנהל התכנון. תקציב דו־שנתי זה לא אידיאולוגיה. אני אנסה לשכנע, שגם ראש הממשלה יבין שתקציב דו שנתי זה לא ערובה ליציבות הממשלה".

עולה גם הטענה כי משרדי הממשלה נהנים מיציבות תקציבית בתקציב דו־שנתי, אך בפועל הדבר לא באמת נכון, אולי אפילו הפוך. שכן כאשר לאור חוסר הוודאות בנוגע לשנה העוקבת, במקרה הזה 2018, תקציב ההוצאות גדל בצורה שמרנית יחסית, בדיוק כדי לא לסטות כמו שכבר קרה ב־2012.

3. מה התמורה

בשבועות האחרונים עלו כמה אפשרויות ל"תמורה" בעד לתמיכה בתקציב דו־שנתי, כמו למשל העברת השר לאיכות הסביבה, אבי גבאי למשרד הכלכלה. אך כחלון טען בתוקף כי "לא תהיה עסקת קומבינציה, לא יהיה מחיר. אני כבר מודיע לכם כי עבור התקציב הדו־שנתי אני לא מקבל מחיר. גם אם בסוף יהיה תקציב דו שנתי, זה יהיה בחינם". האם כחלון יוותר רק כי זה מופיע בהסכמים הקואלציוניים? במערכת הפוליטית ישנן הערכות כי לאחר שיפסוק בג״ץ בעניין העתירות על מינויו של דרעי כשר הפנים, יוכל נתניהו לקבל החלטה גם בעניין סבב התיקים הצפוי בממשלה. נתניהו מעוניין בשני תיקים נוספים לליכוד אך נראה כי במאבק מול כחלון הוא ייוותר ויישאר עם תיק נוסף אחד, ואילו כחלון יזכה לקבל משרד ממשלתי.

כחלון ונתניהו. שר האוצר מוותר על כוחו(צילום: עמית שאבי)

מאז שנכנס למשרד האוצר, משה כחלון פיתח סוגת ממשל חדשה, מנומסת במיוחד, המבוססת על הבעת דעה. האיש שהתיישב על הכיסא הכי משפיע ורב עוצמה במשק, הולך ומוותר על החובה להפעיל את כוחו תמורת הזכות להביע דעות נעימות לאוזן.

מוטת כנפיו של משרד האוצר עצומה והוא משפיע כמעט על כל נושא במשק. אבל מעט דברים נמצאים בלב העשייה האוצרית, לחם חוק שלא ניתן לוותר על טיפול בו. התקציב הוא אחד מאלה, וכחלון ויתר. משק האנרגיה תחת מפץ הגז העצום בשנים האחרונות הוא עוד נושא כזה, ומיותר להזכיר עד כמה כחלון ויתר גם כאן ומשך ידיו ממעורבות. זה לא הפריע לו, אחרי שהעסק נחתם והושלם, להביע דעה נחרצת: "אני חושב שלאזרחי ישראל מגיע יותר והיה אפשר לקבל יותר. כרגע לא קיבלו מספיק". באסה, מה? איך לא שמנו לב.

קודמיו בתפקיד התנפלו על הלשכה כדי לקדם את האג'נדות שהאמינו בהן, להשתמש בברז התקציב כדי להוביל שינויים ורפורמות, לכרות בריתות פוליטיות כדי להשליט את תפיסת עולמם. דווקא כחלון, שרץ בבחירות עם דרישה מפורשת להתמנות לשר אוצר, הגיע למחוז חפצו וגילה שהעסק מלוכלך ודי מתיש וכבר לא כל כך מתחשק לו. אז הוא יסתפק בלומר לנו את דעתו הנחרצת, ומה שיהיה, יהיה. ככה זה בדמוקרטיה.