איגי פופ החדש: המוות נשמע טוב משחשבתם
בגיל 68, איגי פופ עדיין בועט וטורף את הבמה. אבל אל תטעו: ב"Post Pop Depression", אלבומו החדש, האפל והמגובש ביותר מזה שנים - זוהי חרדת המוות שאורבת בכל שורה. על הריפים הסליזיים אחראי המפיק ג'וש הומי, סולן קווינס אוף דה סטון אייג' שקירב את הרוקר הוותיק לצליל של להקתו שלו - לרוב לטוב, אך גם לרע
בואו לא נחזור על הטעות שעשינו עם דיוויד בואי, נפקח עיניים ונודה בפה מלא: איגי פופ אמנם שייך לנצח, אבל הוא בטח לא הולך להישאר איתנו עוד הרבה. נכון, הוא רק בן 68 - תיאורטית יש לו אולי אפילו עוד שני עשורים כאן, אבל על מי אנחנו עובדים? עם כמות השיט שעבר לו בוריד, בגוף ובתודעה - פופ לא בדיוק עשוי מהחומרים של שמעון פרס.
בואי, חבר קרוב של איגי והאיש שחלק איתו דירה בברלין של סוף הסבנטיז רק כדי להציל אותו מעצמו, נפרד מאיתנו בדרכו האצילית ימים ספורים אחרי יום הולדתו ה-69. אם אתם חושבים שהמוות הוא לא תמה מרכזית בימים אלה, בחייו של האיש שחב לבואי את תשתית קריירת הסולו שלו, כנראה שאתם שוב בהדחקה. או שפשוט לא האזנתם לאלבום החדש שלו.
כמו ב-77' כך ב-2016. ובדומה ל-"The Idiot" ו-"Lust For Life" מהימים ההם, ב-"Post Pop Depression" החדש נתמך פופ בדמות חזקה ואייקונית שתתמוך בו מעמדת ההפקה. אז זה היה בואי והיום זהו ג'וש הומי, מנהיג להקת קווינז אוף דה סטון אייג' ואחד האנשים הבולטים והמוערכים בעולם הרוק כבר למעלה מעשור. כן, להשוות בין בואי להומי יהיה באמת מגוחך, ולכן אפילו לא נלך לשם, אבל השניים חולקים שתי תכונות מעניינות וכמעט קריטיות עבור מפיק. האחת היא יכולת מוחלטת לרכוש את אמון הקהל בכל מיזם אמנותי שהם מחליטים לקחת בו חלק - כשברוב המקרים מדובר בהחלטה משתלמת למאזין.
זה בדיוק מה שהומי נקרא כאן לעשות על ידי פופ, לאחר שהשניים נפגשו לראשונה בטקס פרסי "קאראנג!", החליפו מספרים, סימסו רעיונות שבורים והתחילו לעבוד יחד באולפן הקלטות במדבר הקליפורני.קצת לפני כן הופיע איגי במפתיע בכניסה לביתו של הומי, או כך לפחות האגדה מספרת.
תוצאת תהליך העבודה המשותף, שכלל גם את מתופף הארקטיק מאנקיז, מאט הלדרס, וגיטריסט קווינז אוף דה סטון אייג', דין פרטטה - היא ככל הנראה האלבום השלם והברור ביותר של פופ מזה שנים. לא שקדמו לו אלבומים לא מוצלחים, אלא שמי שהמשיך לעקוב אחר הקריירה של אייקון הרוק בשנים האחרונות הבין מזמן שכוחו נמצא דווקא בהופעות החיות והאגרסיביות, שגם בגילו המופלג ממשיכות להוות תצוגה מרתקת של חוצפה וכוח חשוף ומתפרץ שיכול לעשות בית ספר לדור שלם של להקות גיטרה צעירות. " Préliminaires" מ-2009 היה אלבום מצוין עם תמה מגובשת, אבל גם הוא לא היה לחלוטין אחיד ברמתו ויותר מפלירטט עם ג'אז, כלומר - לא הציג יותר מדי מהחומרים שעשו את איגי פופ לאחרון גיבורי הז'אנר הגוסס.
אגב גסיסה - בין אם תיאורטית ובין אם מגובה במציאות, זו כאמור מורגשת בכל אחת מרצועות האלבום האפל והכן הזה. אולי זה המוות של בואי בגיל אליו יגיע חברו הטוב בעוד קצת יותר מחודש, שהשפיע על התכנים כאן. אולי זה המוות שרדף אחרי הומי בחודשים בהם בילה בבית חולים לפני מספר שנים, בחשש אמיתי לחייו. אותו מוות שרדף אותו עד להופעה של חבריו ללהקתו השנייה, איגלז אוף דת' מטאל, בהופעה המקוללת ההיא בבטקלאן בפריז לפני שלושה חודשים.
השפיע על תכני האלבום? דיוויד בואי ואיגי פופ הצעירים
עוד ביקורות אלבומים במדור המוזיקה של ynet:
החדש של קניה: אסון מרהיב לשמיעה
המיטב של אולארצ'יק: הזמן להתמסר לממזר
כוכב לא נופל: על אלבומו האחרון של דיוויד בואי
כך או כך, המוות אורב בכל פינה כאן. בשורות כמו "אני הולך לאן שמפסידים הולכים, הולך להחביא את הפרצוף שלי, לא עוצר להגיד שלום" (שמופיעות ב-"Paraguay", קטע מעולה שסוגר את האלבום), במסקנות מנוסח "אין לי דבר פרט לשמי", עם סופו ההחלטי של "American Valhalla".
כן, איגי פופ וג'וש הומי חושבים על המוות, אבל לא רק עליו. כי כמו הריפים הסליזיים ווהמשומנים של להקות האם של האחרון, גם כאן חרדת המוות מתפרקת בסקס. מדובר בשחקן חשוב ומרכזי פה, בשירים כמו "Vulture", בצורך של איגי לפרוץ אל תוך הלב שלך, להיכנס מתחת לעור, כמו שהוא מצהיר בקטע הפתיחה - עד שכל העסק יקרוס ויתרסק.
אפשר לקרוא ל-"PPD" אלבום יחיד של איגי פופ וכך הוא גם מוצע ומוגש, אבל האמת לא יכולה להיות רחוקה יותר, שכן המגע הייחודי של הומי מורגש כאן בכל שיר ושיר. "Gardenia", סינגל הבכורה, "Sunday" המצוין או הפנינה "German Days" ניחנים בצליל ובסוואגר המוכר של הומי, עד שזה לא בכלל מופרך לטעון שהחדש של איגי פופ הוא האלבום הטוב ביותר שקווינז אוף דה סטון אייג' הוציאו ב-2016.
וזה מעניין, כי הג'ינג'י המוכשר הזה הוא אמנם מפיק נוכח, אבל לא מהסוג המשתלט - כפי שהוכיח ב-"Humbug" שהפיק לארקטיק מאנקיז לפני כמעט שבע שנים. לפעמים, התוצאה מוכרת ולא מרגשת מדי, כמו ב-"In The Lobby", שאולי יעבוד טוב יותר בהופעה מאשר כטראק לא מרגש במיוחד באלבום. אבל כשזה עובד זה פשוט נשמע נהדר, ומציג את איגי פופ במלוא כוחו הלירי.
"להרגשתי, אני סוגר את העסק אחרי האלבום הזה", אמר איגי עם יציאת הסינגלים הראשונים, ורמז כי מדובר ביצירת פרה-מוות מהסוג שהותיר אחריו שותפו לאותה דירת ג'אנקיז ברלינאית. גם אם זו לא תהיה שירת הברבור שלו, מדובר באחד האלבומים החשובים בקטלוג היצירה של פופ. כעת רק נותר לתהות אם אנחנו אכן מאזינים לדברי פרידה של אחרון המוזיקאים מתחומו. רק שבניגוד לבואי, פופ ממש לא עושה זאת בדרך מרומזת, ובדכרו הייחודית נועץ בנו רסיסי אמת מפוכחת. זו בטח לא הפעם הראשונה שאנחנו צופים בו מדמם. השאלה היא אם מדובר בפעם אחרונה.
