"ארצות כמו ישראל חיות עם הרג באופן קבוע"
לפבריס לוקיני, השחקן הפופולרי שסרטו "גלימת השופט" יוצג בפסטיבל הקולנוע הצרפתי בישראל, לא אכפת שתחשבו שאינו סימפטי. "אני אנוכי", הוא אומר בראיון, "הייתי מת להיות שמאלני סוציאליסט, אבל אני אוהב נעליים יקרות". בנושאים גלובליים, ואחרי המתקפה בפריז, הוא מגלה יותר הזדהות: "ההרג צריך להיפסק"
בחודש נובמבר האחרון, היה אמור לצאת למסכים בפריז "גלימת השופט". הסרט, שזיכה את פבריס לוקיני בפרס השחקן המצטיין בפסטיבל הקולנוע של ונציה. שלושה ימים לפני הבכורה, התרגשה על פריז התקפת הטרור הרצחנית של מחבלי דאעש. המפיצים של "גלימת השופט" התעקשו לא לבטל את היציאה למסכים.
"זה היה סוג של נס, כי חלק מבעלי בתי קולנוע סגרו את האולמות או דחו את יציאת הסרטים", סיפר לוקיני, כשנפגשנו במלון פריזאי. "מזל שכמה בתי קולנוע עוד התעקשו להציג. וכך הסרט שלי יצא לאקרנים שלושה ימים לאחר הטראומה - וזה היה נורא להוציא סרט, אחרי שכל כך הרבה אנשים נורו למוות. ויחד עם זאת, מכרנו מעל מיליון כרטיסים. כשמדובר בסרט מיוחד כזה, זו הצלחה אדירה".
ואיך היו התחושות שלך אחרי המתקפה?
"אין לי מילים לתאר. זה היה נוראי, מטורף. טרגדיה איומה. אתם אולי בתל אביב, כבר התמודדתם עם זה בעבר. אבל אנחנו לא ממש רגילים. הפעם, כולם היו חסרי מילים, כי המתקפה לא היתה רק עניין דתי, וזה לא רק היה הרג של בני מעמד הפועלים. מספיק עם ההרג, אנחנו יודעים טוב מאוד שזה לא נגמר, ויש ארצות כמו המדינה שלך שחיות באופן קבוע עם מציאות כזאת. לעומת זאת, יש ארצות שבכלל לא מוטרדות ממדינות כמו ישראל שחיות ככה תמיד".
"גלימת השופט" יוצג בשבוע הבא בסינמטקים ברחבי הארץ, במסגרת פסטיבל הקולנוע הצרפתי ה-13. במרכז העלילה ניצב מישל רסין, שופט בבית דין (אותו מגלם לוקיני) החושש מכל שינוי, ותמיד נותן בקלות פסקי דין של לפחות 10 שנים. הכל משתנה בצורה דרמטית, בעקבות מפגש עם אישה מעברו, שהיא כנראה האישה היחידה בה התאהב אי פעם.
"אפשר למצוא דמיון בין שופטים לשחקנים", סבור לוקיני. "התפקיד שלי הוא לשחק ואני מאמין שגם שופט, שיכולה להיות לו נקודת מבט מעמיקה מצד אחד, ומחויכת מצד שני, מפגין יכולת משחק. יחד עם זאת, נשיא בית המשפט הוא אדם שיש לו אחריות רצינית מאוד, אבל אנחנו השחקנים כאן ושם - רק כדי לגרום למישהו לצחוק ואולי גם כדי לגרום למישהו לבכות. אני חושב שאנחנו הופכים לכאלה, לא בגלל שאנחנו נפלאים או מוכשרים, אלא בגלל שאנחנו לא יודעים לעשות שום דבר אחר. בכל אופן, אני לא חושב שהייתי יכול להיות שופט".
מפגש עם לוקיני בן ה-64, אחד השחקנים הפופולריים והמוערכים ביותר בצרפת (המוכר בין היתר מסרטי אריק רוהמר, וגם מ"פוטיש", "מולייר על אופניים" ו"הנשים בקומה השישית"), משול יותר לבילוי בערב סטנד-אפ מאשר לראיון. הוא נושא מונולוגים ארוכים, ולא מאפשר להשחיל משפט לדבריו. כבר בתחילת השיחה, ברגע שהוא שומע שאני מישראל, הוא מכריז: "שבת שלום, אתה צריך להפסיק לעבוד בעוד שעה, בגלל שהשבת נכנסת, וחוץ מזה אני אוהב את הקול והצורה שלך".
במהלך השיחה, נזכר לוקיני במפגש שהיה לו עם הבמאי האגדי והשנוי במחלוקת ז'אן לוק גודאר. "פעם אחת גודאר צלצל אלי כדי להזמין אותי לארוחה ואני התלוצצתי עמו ואמרתי: 'כן, אני אבוא אלייך, אבל רק כדי לפגוש את האנשים האחרים שיהיו בארוחה'. וכך, אכלנו ביחד והוא אמר לי משפט מדהים - 'אתה סוכן כפול. אתה אומר טקסטים נפלאים בתיאטרון ומצד שני אתה משחק בסרטים בינוניים'. בעצם בשביל גודאר, כל מה שהוא לא גודאר הוא בינוני. בעוד אנשים אחרים חושבים שאני מופיע בסרטים הכי טובים בצרפת ועובד עם במאים כמו פרנסואה אוזון, כריסטיאן ונסן ופיליפ לה גה, בשביל גודאר הסרטים האלה הם חרא. הוא אמר לי שאני סוכן כפול, וכן, אני אכן סוכן כפול".
לקוני הוא אכן איש של ניגודים וסתירות - בן למשפחת מהגרים מאיטליה שמכרו ירקות ופירות בשכונת עוני, ויצא לעבוד בגיל 13 במספרה, חי כיום חיי בורגנות מדושנים ומטפח את תדמיתו הקפיטליסטית. מצד אחד הוא מופיע בהצגות אנינות ומצד שני מחלטר בפרסומות ("אני עשיתי איזה 1518 פרסומות, לא בטוח לגבי המספר") ובקומדיות קלילות, כדי לממן את אורח חייו הנהנתני.
"אני רוצה להצחיק ולהעלות חיוך כי אני כזה ותמיד הייתי. אני לא אוהב את האנשים הרציניים מדי, אלה עם המחשבות הכבדות", הוא אומר. "אני יכול בערב אחד לשחק טרגדיה של ראסין ושעה אחת אחר כך לשחק בקומדיית של פיידו ואחרי זה לשחק בקומדיה של מולייר ואחר כך בטרגדיה שלו. אני לא יודע אם אבצע את כולן בצורה טובה, אבל אני יודע לשנות את עצמי".
עוד מוכר השחקן כאדם מאוד לא סימפטי, שנהנה לומר את שעל ליבו, אז לא מפתיע שהוא מרבה לגלם תפקידים של אנשים מרושעים ונרגנים. "אני די מרושע", הוא מתוודה, "ואני אוהב לשחק רשעים". הוא גם שונא לנסוע בעולם ולא מרבה ללוות את סרטיו, כשאלו מוקרנים בפסטיבלים בינלאומיים. למרות שהיה מועמד לפרסים רבים, לוקיני לא נוהג להגיע לטקסים. אפילו לטקס הסיום של פסטיבל ונציה בקיץ האחרון הוא לא טרח להתייצב ללקט את הפרס עבור "גלימת השופט".
"אנשים חושבים שאני גאוותן", הוא מסכם. "אני אוהב לגלם את התפקיד של האדם הבינוני, ואת הבינוניות של טבע האדם, כיוון שבתוכי בעצם מאוד בינוני. אני לא כזה נדיב ואני לא גיבור! אני יכול לשחק אדם שבור, ולשכנע שאני שופט, אבל אם מישהו יבקש ממני לגלם תפקיד של איזה הומניסט שיוצא להגנת החלשים, אני לא אדע איך לעשות את זה. אני מאוד אנוכי, יש לי הרבה דפקטים, אני אוהב את הנשים, אוהב לצאת ואני לא גאון מספיק בשביל להיות שמאלני-סוציאליסט. הייתי מת להיות, אבל אני כל כך אוהב נעליים יקרות ושעונים. אז שמאלני אני לא יכול להיות, אבל אני מבטיח שאני אעשה את המיטב שביכולתי".
