פצוע קל בתאונה - זה ממש לא קל
כשמדברים על תאונות דרכים, הנתון שתמיד עולה בכל דיון כמעט הוא מספר ההרוגים. אלא שיותר מ-23 אלף איש בשנה, פצועי התאונות, נאבקים על החזרה לחיים. אפילו פצוע שמוגדר "קל" נאלץ לשהות חודשים בבתי חולים ולא תמיד החזרה שלו לחיים חלקה. נוירופסיכולוג שיקומי על מלחמתם של האלפים האלמונים
23,488 בני אדם נפגעו בשנה האחרונה ב-12,661 תאונות דרכים בארץ. מתוכם, 355 נהרגו. אלו החיים שלנו. אין יום שאין דיווח על תאונה. כמעט קשה לתאר מצב בו אדם שחי בארץ אינו נחשף ואינו מודע למציאות הזו. הסטטיסטיקה הזו נוראית ומאיימת והמשמעות היא אחת: הסיכוי להיות מעורב או עד לתאונת דרכים - גבוה במיוחד.
אין ספק כי המחשבות הללו יכולות להיות מאד מטרידות ולחלקנו הן הופכות לסיבות מספיק טובות כדי להימנע מנהיגה, או אפילו מיציאה מהבית. ובכל זאת, הרוב הגדול מצליחים להמשיך לתפקד: לנהוג, לחצות כבישים, לרכוש מכוניות, לרכב על אופנועים.
איך עושים זאת? באמצעות הגנות רגשיות שעוזרות לנו להרחיק מהתודעה את הפחדים והחרדות, ולשים את הידע שיש לנו על תאונות הדרכים תחת תבנית התנהלות רגשית אותה ניתן לאפיין בקלות: "לי זה לא יקרה". התבנית הזו חשובה וחיונית לתפקוד תקין, עד כדי מצב בו היא הופכת לחלק בלתי נפרד ממי שאנחנו.
קיראו עוד על ההתמודדות עם הפגיעה
התסמונת שפוגעת ברוב אלו שעברו תאונת דרכים
ניצה שאול: "מאז התאונה אני לא מסוגלת לישון"
להשתקם מתאונת דרכים בעזרת ריקוד; שיטת גאגא
התמודדות עם תהליכי אובדן
מאחורי המספרים היבשים של קורבנות תאונות הדרכים ששילמו בחייהם, יש גם אלפי פצועים שמוצאים את עצמם מתמודדים עם חוויה גופנית, תפיסתית ורגשית שאינם מוכנים אליה. למעשה, תאונת דרכים והשלכותיה, מזמנת לנו התמודדות עם תהליכי אובדן המאיימים על מי שאנחנו.
תאונה היא הנקודה בזמן בה המחשבה "לי זה לא יקרה" חוטפת נוק אאוט מהמציאות, ובדרך מטולטלת כל תחושת הרצף החיונית לתפקוד שלנו.
החבטה הנפשית היא עצומה, ללא קשר לעוצמת הפציעה. מה המשמעות של פצוע קל? ניקח לדוגמא את המקרה בו בחורה בשנות השלושים לחייה שנפגעה באופן "קל", הגיעה אליי לטיפול.
בעודה עומדת בפקק, רכבה נפגע במהירות אפסית מרכב שנסע מאחוריה. היא אמנם לא נפגעה בגופה, אך ראשה טולטל קדימה ואחור, כמו שוט מצליף. בבית, החלה לחוש ברע: סחרחורות, הקאות, אובדן שיווי משקל והיכולת לדבר באופן תקין. בבית החולים אליו הגיעה לא נמצא דבר בהדמיות CT, והיא אובחנה בתסמונת שלאחר זעזוע מוח.
לכאורה, לא משהו מאיים. אלא שהמטופלת הזו לא הייתה מסוגלת לשוב לעבודתה. חודשים ארוכים עברו עד שהצליחה לחזור ולקרוא. חודשים ארוכים עד שהצליחה לקום מכיסא מבלי לחוש סחרחורת עזה. זמן רב עבר עד שהצליחה לשוב ולבטא את עצמה באופן רציף, מבלי שהמילים נעלמו מפיה.
המשמעות הרגשית של אובדן אינה מוגבלת למוות של בן משפחה או אדם קרוב. אנו עשויים לחוות אובדן כאשר אנו מתמודדים עם שינוי, כל שינוי, באופן בו אנו רגילים לחיות את חיינו.
בהקשר של תאונות דרכים, האובדן הוא חוויה הכוללת מרכיבים גופניים, מחשבתיים, רגשיים והתנהגותיים. האדם שנפגע אינו מזהה את עצמו בגוף הפגוע, המגובס, המנותח, הכאוב. הוא אינו מזהה את מחשבותיו הנודדות שוב ושוב לתאונה, לריחות, לקולות, למראות. הוא אינו מסוגל לחוש תקווה, להשקיט את החרדה, או לתת פשר למה שהוא מרגיש.
החוויה האישית כל כך סוחפת - שהמטופלת מוצאת עצמה בתחושה שהיא אינה עצמה, ועכשיו היא צריכה למצוא מוטיבציה לעשות טיפולי פיזיותרפיה, לתרגל מוטוריקה עדינה בריפוי בעיסוק, ללמוד לבטא צלילים והברות מחדש (במקרה של פגיעת ראש) בטיפולי קלינאות תקשורת, וכל זה כשהיא אינה יודעת היכן למצוא את המוטיבציה הזו.
מה משמעות הפגיעה שעברתי?
פעמים רבות מטופלים נתקלים בקושי להסתגל לרעיון שרגע אחד קצר הסיט את חייהם ממסלולם באופן כ"כ דרסטי, וכדי לחזור הם ייאלצו להשקיע חודשים רבים, וגם אז לא מובטח להם דבר.
פעמים רבות מטופלים מוצאים עצמם מתעמתים עם שאלות גדולות וכבדות משקל לאחר שחוו פגיעה גופנית המצריכה תהליך שיקומי: "מי אני עכשיו? מה המשמעות של הפגיעה הגופנית שעברתי? האם אוכל לחזור להיות מי שהייתי? האם אוכל לעשות את הדברים שעשיתי? ואם לא אוכל, איזו משמעות יש לחיים האלו?"
מטופל אחר שהגיע אליי היה בחור צעיר ששתי רגליו נשברו בתאונת פגע וברח עם אופניים חשמליים. לכאורה, המטופל אמור היה לחזור לתפקוד תקין לאחר מספר חודשים, אך למטופל הייתה גם הפרעת אכילה פעילה, שהתבטאה בצמצום שיטתי של תזונתו. כלומר, אנורקסיה.
המטופל היה בחור אינטליגנטי, רהוט, מופנם וביישן, שבשל הרגלי האכילה שפיתח, האט את תהליכי האיחוי של עצמות רגליו וכתוצאה פגע בתהליך השיקום. שנה וחצי לאחר התאונה הוא עדיין הלך עם קביים. המטופל התמודד ככל יכולתו עם ההבנה ההולכת ומתבהרת, שאולי לא יוכל לחזור ללכת כפי שהלך קודם, ושההשלכות של הפרעת האכילה חרגו מעבר לכל מה שציפה וידע. הוא גם פיתח חרדה קשה, פחדים מפני רוכבי אופניים וקושי לצאת מביתו.
מרחב מוגן מפני הפחד מהעתיד
לצדם של סיפורים אלו, בהם הפצועים נפגעו באופן קל, ישנם עוד רבים אחרים שאני רואה מדי יום, שנפצעו באורח קשה ביותר ועבורם, תהליך השיקום הפיזי והנפשי קשה ומורכב אף יותר.
פה בדיוק מתחדדת חשיבות הטיפול הרגשי, כחלק מתהליך השיקום. פסיכולוגיות שיקומיות עוסקות במתן תמיכה נפשית למטופלים המתמודדים גם עם תהליכי שיקום אורטופדיים ונוירולוגיים לאחר תאונות דרכים, על ידי מגוון טכניקות ושיטות טיפול.
יש מטופלים הזקוקים למרחב מוגן, מקצועי ונייטרלי, בו יוכלו לפרוק את המתח בו הם נתונים, ולבטא פחד מעתיד לא ברור, אבל על עבר ותסכול מההווה. אחרים זקוקים להתערבות בגישה מערכתית, שתתייחס ליחסים של המטופל עם הצוות המטפל בו, עם בני משפחתו, מתוך מטרה לגייס את כל המשאבים הרגשיים הנחוצים לתהליך השיקום.
ואילו מטופלים אחרים זקוקים לתמיכה ממוקדת בהתמודדות עם החרדות שחווית התאונה עוררה, חרדות אותן הצליחו להדחיק ולהרחיק מהתודעה לפני התאונה, אך כעת הן תוקפות ביתר שאת, טורדות את שנתם ומשבשות את תפקודם.
עבור מטופלים כאלו קיימות מגוון שיטות טיפול קוגניטיביות התנהגותיות, המתמקדות בקשר בין מחשבות, רגשות, תחושות והתנהגות ועוזרות למטופל להשיג שליטה באופן בו הוא מנהל את עצמו.
הכותב הוא ראש המערך לפסיכולוגיה שיקומית במרכז הרפואי שיקומי 'רעות' תל אביב. נוירופסיכולוג שיקומי. מומחה בפגיעות ראש, פגיעות אורתופדיות, הפרעות כאב והפרעות אכילה. בעל תואר מוסמך בנוירופסיכולוגיה שיקומית מהמכללה האקדמית ת"א יפו. מטפל פרטני ומנחה קבוצות.
לפנייה לכתב/ת 
