לעבור למצפה רמון באמצע השנה עם 3 ילדים

שלושה חודשים עברו מהערב ההוא שהחלטנו להקדים את התכניות שלנו ולהשיב בחיוב להצעת העבודה. לארוז את החיים שלנו במרכז ולעבור למדבר, לישוב הכי מנותק בישראל - מצפה רמון.

עברו חודשיים מהיום ההוא שהמובילים סיימו לפרוק את הכול והשאירו אחרהם שובל אבק והודעה שבקרוב הם יבאו לנופש, אז כדאי שאפרוק עד אז את כל הארגזים וארכיב את מכונת הקפה. עברו חודשיים ועדיין התגובות נעות בין כל הכבוד לאיך עושים את זה עם ילדים ועוד באמצע שנה.

למרות שהמעבר הזה לדעתי נרשם כאחד מהמהירים ביקום, ובשונה ממה שלא מעט אנשים חושבים, ההחלטה עליו לא הייתה בגחמת הרגע של ערב אחד, בסוג של הגשמת פנטזיה, אלא מהלך שאומנם הלו"ז שלו שונה עד מאוד אבל התבשל אצלנו לא מעט זמן.

המעבר המהיר ביקום

כל פעם הרעיון נדחה

אי שם לפני עשור, כמו כל זוג צעיר, בן זוגי ואני ניהלנו דיונים על הורות ומקום גידול הילדים. ולמרות ששנינו נולדנו במרכז והמשפחות שלנו מתגוררות בו, היה לנו רצון משותף לגדל את משפחתנו העתידית במקומות אחרים. התלבטנו בין הגליל לנגב. תקראו לנו ציונים, אנשים עם ערכים או משוגעים לדבר אבל היה בנו הרצון להמשיך ולתרום מצד אחד, ומצד שני להעניק לילדים שלנו איכות חיים.

התחלנו לבדוק לעמוק את הדברים, והסתבר לנו שקמפיינים לעידוד התיישבות יש בשפע, הצהרות של שרים ואחראים גם יש, רק שבשטח המדינה לא ממש רוצה שנעבור. אחרת איך תסבירו העדר של תמריצים, פיתוח לא קיים של תחבורה ציבורית, בעיות חמורות בשירותי חינוך ורפואה, ואף מילה על ענייני תעסוקה. כל זה כלל לא היה.

הפכנו להורים, עזבנו את תל אביב אבל נשארנו לגור במרכז, במהלך העשור הנושא עלה שוב על הפרק בהזדמנויות שונות, ניהלו עשרות שיחות ובדיקות ובכל פעם דחינו את הרעיון, ידענו שאנחנו כבר לא לבד, וכהורים יש לנו אחריות על הילדים שלנו. הרעיון נדחה, לא ירד מהפרק.

תוך חודש החלטנו ועברנו

לפני כשנה החלנו שוב לבחון את האפשרות, שוב הפאזל המשפחתי שלנו היה שלם, הצרכים היו ידועים, אז יצאנו לתחקיר, וגילנו שמדינת ישראל עדיין לא תעניק לנו כלום בערך אבל שמחנו לגלות שנקודות שהיו חשובות לנו השתפרו. הדילמה בין הגליל לנגב הייתה בשיאה, החצי אגב גר בשניהם, אני אוהבת יותר את המדבר ובמכל המקומות בנגב החלטנו שאנחנו רוצים לגור במצפה רמון.

התלבטנו רבות, הכנו טבלאות בעד ונגד, ניהלתי עשרות שיחות עם אמהות מהאזור, שאלתי המון קושיות. בדקנו בתי ספר, גנים, שירותי רפואה, תעסוקה, עשינו חישובים כלכלים, הכנו תכנית הסתגלות לילדים והתכוננו לעבור בחופש הגדול. רק שפתאום הגיעה הצעת עבודה שהצריכה מעבר מהיר. תעסוקה היא אחד המכשולים הגדולים באזור (שמדינת ישראל לא טורחת לשפר או לתמרץ יזמים על מנת לפתור אותו), כך שהקדמנו הכול. במקום שבעה חודשים, היו לנו ארבעה שבועות. ועוד באמצע שנה, ובחורף.

ההתלבטות הייתה בין הגליל לנגב

בדקו שהכול בסדר איתנו

זה היה חודש מאוד אינטנסיבי שנוהל כמו הפקת ענק סודית. ידענו שזה יעורר לא מעט תגובות מהסביבה, ולא רצינו להכניס את הילדים ואת עצמנו לתוך מערבולת והסברים, אין זמן. הפרויקט הראשון והבעייתי היה למצוא דירה, באופן דיי מפתיע מסתבר שיש מצוקת דיור באזור, ככה זה כשבמשך שנים לא בנו.

אחרי שצלחנו אותו סיפרנו לילדים והתגובה שלהם הייתה נלהבת ביותר. כאוהדי טבע גדולים הם שמחו על ההזדמנות לעבור לגור בטבע זה נראה להם כהרפתקה מיוחדת, וביננו אני לא בטוחה עד עכשיו שהם הבינו את המשמעות של זה.

אבל לא הכול היה ורוד והיו גם לא מעט רגעי חשש ומשבר, שנבעו בעיקר סביב הפרידה מהחברים וממשפחה. היו לא מעט חששות של כולם על דרך ההתנהלות שלנו, אבל בסופו של דבר הילדים חיכו והתרגשו מאוד.

לסביבה סיפרנו בהדרגה, כל פעם מעגל אחד, אני מודה שהופתעתי מהתגובות. קיבלנו כל כך הרבה חום, אהבה ופרגון, לצד שאלות כמו מה יהיה שתעזבו, איך הילדים יסתדרו, למה באמצע שנה, ואלו שבדקו שהכול בסדר ואנחנו לא מסתירים דבר. ארבעה שבועות נעלמו מהר, ארזנו הכל והגענו.

ילדים מסתגלים מהר

כמי שבאו מהעיר הרביעית בגודלה בארץ, הפתיע אותי היחס לו זכינו. אין מישהו שלא קיבל את פנינו בברכה ובחום והציע את עזרתו, קיבלנו סיוע ענק במלחמה בביורוקרטיה שהמעבר מלווה מצד כל העובדים במועצה. היה לי כל כך מוזר שלא צריך להכיר מישהו שמכיר משהו, אלא לפגוש אנשים שעשו הכול לעזור לנו, גם בקטעים לא פשוטים בירוקרטית.

שכנים וזרים ניגשו והציעו את עזרתם, דאגו שדבר לא חסר לנו, שאנחנו מסודרים, שהתחברנו לערוצי המידע המקומיים, עטפו אותנו בחום ואהבה, ויצרו תחושה שהגענו לבית חם ואוהב.

לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

החשש הכי גדול שלנו שעלה בכל שיחה ותגובה היה הקליטה של הילדים. המעבר הזה קיפל בתוכו מספר גדול של שינויים, וכולם באמצע השנה, מעבר עיר ועזיבת החברים, שינוי בתעסוקה שלי ושינוי מסגרות טיפוליות לקטן הבית. אבל המציאות בחודשיים אחרי מוכיחה את המשפטים הנדושים - כשטוב להורים טוב לילדים, ושילדים מסתגלים מהר.

שלושתם השתלבו במסגרות השונות במהירות שהפליאה את כולנו, הם רכשו חברים חדשים, מגיעים לפעילויות בקהילה, ובעיקר מסתגלים לשינוי ולשקט שהמקום מאפשר. המעבר מהלחץ של העיר הגדולה, מהחשש של לצאת לבד החוצה, לתחושות ביטחון אישי גדולה, עצמאות, חקר ובעיקר מרחבים, שינוי שמאפשר גם לנו כהורים לתת להם מרחב גדול יותר ולעודד אותם לפתח עצמאות.

המרחבים מאפשרי גם לנו לשחרר

לא הכול ורוד

כולנו גם הסתגלנו במהרה לשינוי התעסוקתי שלי. אחרי שנים של עצמאות חזרתי להיות שכירה. מעבודה מהבית עם גמישות של שעות וזמן משפחה חזרתי לעבוד במשרה מלאה במשרד. גילנו יחד את היתרונות של עבודה סמוך לבית, את נפלאות העדר הפקקים בדרך למשרד, מה שמאפשר לנו זמן איכות גם במשרה תובענית. מיקום העבודה בתוך היישוב ובסמוך לגינה מאפשר גם מפגשים קצרים אחרי המסגרות ובשעות העבודה למי שמתגעגע.

ימי השישי והשבתות הפכו לזמן קסם של ממש. אנחנו מטיילים בכל הזדמנות אפשרית, את הביקורים השבועיים בספארי החלפנו בביקורים בשמורות טבע, את המפגשים עם חתולי הרחוב החליפו מפגשים עם יעלים ואת הלחות והמחנק של המרכז החליף אוויר מדבר וטבע.

אבל לא הכל ורוד, מהר מאוד לומדים להערך לחסרונות, מהר מאוד מכירים בעובדה שיש לא מעט דברים שצריך לנסוע עבורם מינימום של שעה, העדר תחבורה ציבורית הולמת למרכז יוצרת בעיה גדולה וגורמת לבזבוז זמן אדיר, אנחנו עוד לומדים לחיות עם סניף אחד של סופר שיש לו לא מעט בעיות ואפס תחרות, עם רופאים מומחים שמגיעים פעם בשלושה חודשים, ועוד שלל דברים.

חלפו חודשיים, אני עוד מקבלת תגובות בנוסח "עברת לאן??" אבל יודעת שעשינו את המעשה הנכון.

הכותבת היא אמא לשלושה ומנהלת מדיה חברתית