"אמת": עיתונאים במצור
בדומה ל"ספוטלייט" זוכה האוסקר, "אמת" עוסק גם הוא בסיפור עיתונאי מרתק. אך למרות הדיון היעיל בשאלת האמת העיתונאית מול בעלי השררה, הוא לוקה בגודש ועירפול מעיקים
לפני פחות משבועיים זכה "ספוטלייט" באופן מפתיע בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר. את הזכייה ניתן לייחס לאהדה לשני הדברים המוצגים בו בגאווה: עבודה עיתונאית מוקפדת, שיטתית וערכית החושפת עוול (הכנסייה הקתולית המגוננת על כמרים פדופילים). וכל זה מוגש במעטפת של עבודה קולנועית שמרנית, מאופקת ומבוססת על איכויות התסריט ולא על אפקטים מיוחדים ווירטואוזיות סגנונית.
"אמת" ("Truth") הוא האח החורג והזנוח של "ספוטלייט". גם הוא מתרחש במחצית הראשונה של העשור הקודם (2004, ליתר דיוק), גם הוא עוסק בעיתונאים המבצעים תחקיר, ומפרט באופן מדוקדק את המאמץ הכרוך בעשייתו ואת הכוחות והגורמים שעלולים לסכלה.
את צוות השחקנים מובילה קייט בלאנשט המוכשרת, שהופעתה אינה נופלת מכל תצוגת משחק שהיתה ב"ספוטלייט", וגם לא מזו שהיתה לה ב"קרול" (עליה היתה מועמדת השנה). זוהי גם עבודת בימוי ראשונה, ובהחלט מכובדת, של ג'יימס ואנדרבילט המוכר כתסריטאי של "זודיאק" ואשר שימש כתסריטאי גם כאן.
באיכויותיו הכוללות, "אמת" אינו נופל באופן ניכר מ"ספוטלייט". ואף יותר מכך – בכל הקשור לסרט בעל אמירה משמעותית, בהיותו מציג סיטואציה של יחסי כוח בעולם התקשורת שחשוב להיות מודעים לה, הסרט מעז יותר, ומבחינה זו בעל ערך רב יותר. אם כן – מדוע הוא הופיע ונעלם ולא הותיר חותם בפרסי סוף השנה?
ב"אמת" יש בוודאי בעיות וליקויים – אבל לא בהם האשם. "ספוטלייט" היה סרט אופטימי, ובמידה רבה, חרף איפוקו הרגשי, נוסטלגי. הוא הציג עבודה עיתונאית כאידיאל, ועבודה על תחקיר שאינו שנוי במחלוקת. הוא מתרחש בעידן שבו עיתונאות מסורתית עדיין יכולה להגשים את ייעודה.
ביקורות נוספות במדור הקולנוע של ynet:
"אמת", הוא השם המתריס הנוגע במה שנותר מחוץ למשוואה התקשורתית, בעידן המגיע רק שנים ספורות לאחר אירועי "ספוטלייט". המציאות השתנתה או, ליתר דיוק, נעלמה. גופי התקשורת המסורתיים עומדים מול קמפיין אינטרנטי, והטלת דופי. "שינוי נושא השיחה", והספין מטעמם של בעלי הכוח, מביא לסופו הסמלי של עידן בעיתונות.
העיתונאי כנושא הלפיד של מלחמה בשחיתות ובאפלה המוסרית, כפי שהיה בסרטי שנות ה-70 ("כל אנשי הנשיא") וב"ספוטלייט", מוצג ב"אמת" כמי שהולך ונלכד בקונספירציה שאותה לא ניתן להכריע. אלו לא חומרים המביאים לרוממות רוח מהסוג המזכה בפרסים.
"אמת" מבוסס על ספרה של מרי מייפס (בלאנשט), מפיקה ותיקה ומנוסה בחדשות CBS, שעבדה בשיתוף פעולה צמוד עם מגיש חדשות הערב ואחד הסמלים של העיתונאות האמריקאית המשודרת – דן ראת'ר (רוברט רדפורד). היא הכוח המניע מאחורי התחקיר שחשף את השירות הצבאי המאוד מפוקפק של ג'ורג וו. בוש בתחילת שנות ה-70 במשמר הלאומי, תחקיר שמהימנותו עומדת במרכז עלילת הסרט.
בוש, עד כמה שניתן להבין, זכה לחמוק משירות כטייס בוייטנאם באמצעות קשריה הייחודיים של משפחתו. הוא שירת ללא צורך ממשי במשמר הלאומי, חמק מבדיקה רפואית מסיבות שכנראה נובעות מחומרים אסורים שהיו בגופו, והיה, ככול הנראה, עריק למעלה משנה מבלי שננקט נגדו כל צעד.
הימים הם ימי הקמפיין לקראת הבחירות שיובילו לכהונה השנייה של בוש, והתחקיר של CBS הוא בעל חומר נפץ עיתונאי. יש "אמת" אבל לך תוכיח אותה בעידן תקשורתי משתנה, כאשר לצד השני יש משאבים בלתי מוגבלים, תמיכה פוליטית, וכש- CBS נמצאת בבעלות תאגיד וייאקום התלוי בהחלטות רגולטוריות של הממשל המכהן. כל קשר למצב העיתונות במדינות אחרות הינו מקרי בהחלט.
עלילת הסרט נחלקת לשלושה חלקים: בראשון, מייפס מובילה את התחקיר יחד עם צוות הכולל מרצה לתקשורת בשם לוסי סקוט (אליזבת מוס), מייק סמית (טופר גרייס) אידיאליסט שנכנס למקצוע בהשראת דן ראת'ר, ורוג'ר צ'ארלס (דניס קוויד), שהיה בעברו לוטננט קולונל במרינס. מרכיב מרכזי בתחקיר הוא מכתב שמביא להם לוטננט קולונל ביל בורקט (סטייסי קיץ') ששירת בתקופה של בוש. השגיאה הפטאלית מצויה בהסתמכות על עד לחיץ והפכפך, ועל מסמך שבאוטנטיות שלו ניתן להטיל דופי.
החלק השני מציג את החוויה של המתקפה האינטרנטית על התחקיר ושיתוף הפעולה של גופי התקשורת האחרים עם הספקות המגמתיים לגבי האותנטיות. המנהלים ב-CBS ממהרים להפנות כתף קרה לעבודת התחקיר, מייפס הופכת במהירות מאשת מקצוע מהשורה הראשונה למצורעת, וכסאו של מלך החדשות דן ראת'ר מתחיל להתנדנד.
בחלק השלישי מייפס עומדת מול ועדת חקירה של CBS, כאשר האנשים החוקרים אותם מעורבים בקשרים לא מבוטלים למשפחת בוש. נדמה כי מסקנותיה נקבעו מראש. לבלאנשט יש בחלק זה של הסרט כמה רגעים שיכלו בנקל ללוות את הכרזת שמות המועמדים לפרס השחקנית הטובה.
מעבר למהלך התסריטאי הנע לעבר נקודת האין מוצא והאי הבהירות ("זודיאק" עשה דבר דומה במותחן של התחקות אחר רוצח סדרתי) "אמת" לוקה בדידקטיות יתר ובה בעת בגודש פרטים ושמות שהקשר שלהם למהלך העלילתי לעיתים לא מספיק ברור.
הדידקטיות ניכרת במשפטים שתפקידם לסיים ערפול של שמות ופרטים במשפט הפשטה והבהרה. זה ניכר הן בהצגת פרטי התחקיר והן בפרופיל הפסיכולוגי של הגיבורה. דוגמה בולטת לכך היא החזרה על ההשוואה האמוציונלית בין עמידתה הנחושה של מייפס בילדותה מול אביה המתעלל, ובין היחס אותו היא וחבריה סופגים מהנהלת CBS (ומתוך כך של ראת'ר כסוג של "אב טוב" וחלופי למייפס). בנוסף, זהו תסריט שנכתב ומייצג את הפרספקטיבה של מייפס. בעיה בהתנהלותה של מייפס העולה בחלקו האחרון של הסרט, מועברת בצורה כה מהירה ולא ברורה, עד שהדופי המוטל בה נתפס כעוד דרגה של התנכלות.
על העובדות, כפי שהן מוצגות בסרט, ניתן להתווכח (CBS שללו את הסרט בתוקף ומנעו שידור פרסומות לקידומו). אך הפרספקטיבה המוגבלת של הדמות הראשית מרדדת את הניתוח של יחסי הכוח לסיטואציות בהן היא נמצאת, ושמה דגש רב מדי על הממד הרגשי של דמות במצור.
"אמת" (ארה"ב), בימאי: ג'יימס ונדרבילט. שחקנים: קייט בלאנשט, רוברט רדפורד, אליזבת' מוס, טופר גרייס, דניס קוייד. אורך הסרט: 125 דק'
