"אז למה את רצה אם את כל-כך סובלת?"
לא הבריאות, לא המשקל ולא החברות. אז מה כן? ליאת עיני ניסתה להבין מה גורם לה לקום כל פעם מחדש לפני הנץ החמה או מאוחר בערב עם צאת הנשמה, ללבוש בגדי ספורט ולצאת לרוץ. אחרי חיפושים רבים נמצאה התשובה
השאלה הזאת הזכירה לי שיחה שהייתה לי עם חבר. סיפרתי לו שקשה לי לקום בשבתות בחמש ורבע כשיש ריצות ארוכות, וכמה קשה לצאת מהבית בשמונה בערב אחרי יום עבודה ארוך. סיפרתי לו גם איך אני שונאת את עשר הדקות הראשונות בריצה כי הגוף כבד ובקושי זז, ואם זה לא מספיק אמרתי לו גם שקשה לי בריצות ארוכות כי הן פשוט לא נגמרות.
"אז למה את רצה? זה נשמע ממש סבל כל הסיפור הזה", הוא אמר ולרגע נשארתי בלי מילים. "מה זאת אומרת למה אני רצה? כי הסוף שווה הכול, לסיים את הריצה ולדעת שלמרות הכול עשיתי את זה". אמנם דקלמתי תשובה יפה ודי נכונה אבל השאלה שלו ישבה לי בראש די הרבה זמן. לא יכול להיות שאני רצה שלוש שנים וחצי רק בשביל כמה דקות של אושר בסוף ריצה. אין סיכוי שאני יוצאת מהבית ארבע פעמים בשבוע ולא מבינה עד הסוף מה המטרה של השגרה המטורפת הזאת.
טורים נוספים של ליאת עיני:
- חצי מרתון? תרוצי כבר אחד שלם!
- לקפוץ מהמיטה ב-4:30 לפנות בוקר כדי להגשים חלום
- לא מוותרת: למרות הפציעה, רצתי חצי מרתון
מחיר כבד
אומרים שבריא לעשות ספורט, ובואו נשים רגע בצד את חילוקי הדעות אם ריצה בריאה או מזיקה לגוף, כי על כל מחקר שמראה כמה הספורט הזה מזיק יש מחקר שמוכיח את ההפך. עם כל הכבוד לבריאות, ברור לי שאני לא רצה רק כדי להיות בריאה יותר כי אם זו הייתה המטרה העיקרית שלי הייתי גם מנסה בכל הכוח להיגמל משגרת ה"חייבת מתוק" שלי או מהטקס של יום שישי בבוקר - ללכת לסופר ולקנות קרואסונים חמים. הייתי גם ישנה יותר שעות ובכלל מנסה לנהל אורח חיים רגוע יותר. כלומר בריאות זה לא רק ספורט אלא מכלול של דברים אבל אני לא שם לגמרי, אולי עוד כמה שנים.
ריצה עוזרת לרדת במשקל ולשמור עליו – באופן תיאורתי המשפט הזה נכון, הרי בסופו של יום יש מאזן קלוריות בין מה שנכנס לגוף ומה שיצא ממנו, ואם שרפנו הרבה קלוריות בריצה זה משאיר טווח תמרון בכל הקשור לאוכל. אבל במקרה שלי זה לא בדיוק תקף, אמנם הגוף נראה יותר חזק אבל מבחינת משקל לא היה שינוי משמעותי לפני ואחרי שהתחלתי להתאמן, אפשר לומר שאני מהמעצבנות האלה שיש להן חילוף חומרים טוב. אז גם ענייני המשקל לא גורמים לי לצאת לרוץ.
בריאות לא, משקל לא, אז מה נשאר לי? החברות שרצות איתי? נכון שאני מאוד נהנת להיפגש איתן ולרוץ יחד אבל לא בטוחה שהן הסיבה העיקרית. עם כל האהבה שלי אליהן זה לא מה שגורם לי לשלם את המחיר הכבד.
שפוכה אבל מרוצה
יש גם את הקטע שריצה משפיעה על המחשבה. כשפתאום מצליחים להשיג דברים שנראים בלתי הגיוניים כמו לרוץ הרבה יותר מהר מקצב הרגיל או לגמוע מרחקים עצומים שאפילו בחלומות לא דמיינתם. אז פתאום כל אתגר בעבודה נראה אפשרי ובכלל מבינים שגם הדבר הכי מסובך הוא לא כזה מורכב, השאלה כמה נתאמץ כדי להשיג אותו. אבל בשביל זה אני רצה? יוצאת בערב, שפוכה מעייפות כדי לדעת שהכול אפשרי? ממש לא, גדולה עלי התאוריה הזאת.
ופתאום הבנתי שזה הרבה יותר פשוט. חיפשתי סיבה ענקית אבל מכירים את המשפט "רגעים קטנים של אושר"? זה מה שהריצה נותנת לי. אומרים שאושר הוא לא תחושה קבועה אלא משהו רגעי, וברגע שיש אותו על בסיס קבוע אז הרגעים האלו מאזנים כמו שצריך את כל מכלול החיים.
כשיש לי ריצה טובה אני מגיעה לעבודה למחרת יותר שמחה וערנית, וכשיש לי יום טוב בעבודה אני חוזרת הביתה יותר מרוצה, ובאופן כללי הרגעים הקצרים האלה של סוף הריצה גורמים לי לאושר בלתי יתואר יותר מכל דבר אחר.
עד היום, אחרי שני חצאי מרתון ועשרות מרוצים, אני לא באמת מאמינה שאני מצליחה לרוץ. כל פעם אני נפעמת מחדש מהיכולת הזו שפיתחתי וכל כך לא קשורה אלי. אז ככל שה"סבל" יותר קשה ככה הרגעים בסופו יותר מתוקים, כמעט כמו הקרואסונים מהסופר, רק בלי הקלוריות.
המלצה חמה: אמנם עברנו את יום האישה ונזרקו קצת יותר מדי ססמאות על העצמה נשית אבל יש משהו מחזק בדינמיקה טובה של נשים, ובאופן כללי לאנשים שרצים יש אנרגיה טובה. ב-13 באפריל יתקיים מרוץ הנשים Life run בנמל תל אביב, וזו חוויה מהנה ביותר. גברים - מוזמנים לבוא, אבל הפעם רק בתפקיד המעודדים.
ביגוד ונעליים: אדידס
לפנייה לכתב/ת 
