מאיר דגן נטמן: "סמל המעבר משואה לתקומה"
דרכו האחרונה של איש הצללים: כ-800 איש חלקו כבוד לראש המוסד לשעבר שהובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בראש פינה. ריבלין: "מאיר היה מופת למפקדי ישראל". נתניהו: "מאיר אמר שכמו שניצחנו את הטרור בעבר, נמשיך וננצח אותו גם בעתיד". בתו נעה: "היה בבית כמו בראשות המוסד, רק בלי המשמעת"
נשיא המדינה ריבלין אמר בדברי ההספד שלו: "מאיר אהובנו, לפני כמה שנים ריכזתי את המפלגה לבחירתו של אריאל שרון. לתדהמתי גיליתי שמאיר מונה לרכז באחד המחוזות. באתי לאריק ואמרתי לו שאני לא יכול לפקד עליו. הוא אמר לי 'אתה לא יודע מי זה מאיר. אם הוא יודע יותר טוב ממך, הוא יעשה את הטוב ביותר. אבל אם הוא לא יודע - הוא יעשה מה שתגיד לו'. כך אמר אריק וכך היה. מאיר היה מפקד ולוחם, מנהיג ואחד העם. מופת למפקדי ישראל".
ריבלין שב וסיפר על בקשתו של דגן להזכיר את סבו בנאומו כנשיא בטקס "לכל איש יש שם". לדברי ריבלין, "עשית ועוד איך עשית. כל שעשית היה למען עם ישראל וגורלו. היית הסמל של המעבר משואה לתקומה. זכית וזכינו שהלכת יד ביד עם מדינת ישראל. כראש המוסד הוטלה עליך המשימה למנוע מאויבינו להגיע לנשק להשמדה המונית. לחמת במשימה הזו כמו נמר".
נעה, בתו של דגן, אמרה בהלוויה: "שאלו אותי איך הוא היה כאבא. אז כמו ששמעתם עליו כראש מוסד ואלוף בצה"ל - רק בלי המשמעת. גם מעט המשמעת שאמא ניסתה להחדיר בנו, הייתה מתפרקת כשהוא בא בסוף השבוע". היא סיפרה על ילדות בצל טנקי השוט, בג'יפ הפיקוד בתרגילי הצבא ואף בביתו של הגנרל לאחד בדרום לבנון (מפקד צד"ל). "כשאריאל שרון מינה אותו לראש המוסד לא היה מאושר ממנו, כי זה היה חלומו ושרון היה מפקדו הנערץ".
ראש הממשלה נתניהו אמר בדברי ההספד שלו כי "אדמת ראש פינה קולטת אליה מפקד נועז ואדם רב-פעלים. ראש פינה מסמלת את ההישג הציוני של השיבה לאדמה. דגן מסמל הישג אחר. היכול לאחוז בחרב ולהגן על האדמה. הא בהא תליא. מאיר נולד ברכבת בסיביר, מראה הסב חסר האונים שנרצח באכזריות כמה רגעים לאחר מכן עמד לנגד עיניו. ברגע האמת איש לא בא לעזרת היהודים. אנחנו צריכים להגן על עצמנו למען עצמנו ולא להיסמך על אחרים".
נתניהו אמר עוד כי "גם לאחר שחרורו מהצבא הוא דבק במלאכת הביטחון ותרם לביצורה של ישראל, הן במלחמה בטרור והן כראש המוסד.
עבדתי מולו תקופה ארוכה. תמיד התרשמתי מאהבת המדינה שלו. הוא אמר שהמאבק בטרור יימשך עוד 100 שנים וכמו שניצחנו אותו בעבר נמשיך וננצח אותו גם בעתיד. הוא ראה בקנאות האיסלמיסטית איום שאי אפשר לשבת מולו בחיבוק ידיים. הוא לחם בו בדרכים פורצות דרך ופורצות כל דמיון. מדינת ישראל ומדינות אחרות נהנות היום מפירות התעוזה שלו".
ראש הממשלה הוסיף כי "כשהוא חלה הייתי בין אלה שניסו למצוא דרך, כל דרך, לסייע לו. לצערי כוחו תש. הוא נלקח מאיתנו מוקדם מדי.
בימיו האחרונים, בחנוכה, כשחיפשתי ראש חדש למוסד, בין שלושה מועמדים שכולם היו בניו, התייעצתי איתו וכיבדתי את דעתו".
פרס: "מהדורה מיוחדת של לוחם וחולם"
נשיא המדינה לשעבר וחברו של דגן, שמעון פרס, אמר בהלוויה: "מאיר לא נכנע לעולם. לא לחרב שלופה, לא לאמת כואבת ולא במאבקו לשלום. הוא היה מנהיג מלידה. לא לשווא לוחמים הלכו אחריו אל הקרב במקומות גלויים ונסתרים. העם בטח בו והפקיד בידיו גורל של קרב ועוצמתו של חזון. תחת פיקודו, שהיה מורכב משילוב של חוכמה, תעוזה, יצירתיות ותבלין של חוצפה מנצחת, היה המוסד לארגון הטוב ביותר בעולם".
פרס אמר עוד כי "מאיר היה מהדורה מיוחדת של לוחם וחולם. הוא ידע לזהות את האויב, ולגלות אנשים בעלי יכולות ייחודיות. הוא ידע לזהות ידידים ורחוקים, ולחשוף גם דרכים להפיל איבה ולא רק לחסל אויבים. הוא מעולם לא התנשא ומעולם לא התחמק. במשך שנות עבודתנו המשותפת, חשתי כי מאיר ראה לנגד עיניו רק את ביטחון ישראל ואת חזונו של העם היהודי. מאיר היה חבר טוב מאין כמוהו, כי גם בחברותנו שלטה האמת".
הנשיא לשעבר הוסיף כי "דבר אחד הוא לא ידע, הוא לא ידע להיכנע. הוא לא ידע ליפול ברוחו. הוא לא ידע לשקוע באכזבה. הלוחם הנוקשה הזה הפתיע אותנו גם באישיותו הרגישה, באהבתו לצליל של כינור, ביחסו לתמונה יוצרת נוף, ברצונו ליצור ולא רק להילחם. היה נדמה לי שהוא מוכן כל רגע לכתת את חרבו למכחולו. לא באתי להספידך היום מאיר, כי אי אפשר להספיד אמת ואי אפשר להספיד חזון. אבד למדינה מנהיג ומצביא שאין דומה לו".
ראש המוסד יוסי כהן אמר בהלוויה כי "עם ישראל איבד אחד מטובי בניו. באופיו היה מפקד ולוחם. מאיר לימד אותנו אנשי המוסד לשלב עוצמה ועורמה, אומץ לב ותחבולה. דבר חשוב במיוחד: אופטימיות וביטחון עצמי, לעבוד כאיש אחד וארגון אחד - בשילוביות. הוא לא גדל במוסד אלא בצה"ל, מקרב לקרב, ממלחמה למלחמה. באחת השיחות שהיו לנו אמר שהיו רגעים במלחמת יום כיפור שבהם חשב שקיומה של ישראל אינו מובטח - אך קמנו כארי והתגברנו. שמו של דגן עורר כבוד בקרב חברים ואויבים. קרובים ורחוקים".
כהן הוסיף כי "הוא ידע לתת לנו את מרחב הפעולה ואף הרחיק את עצמו בכוח מחפ"קים כדי לאפשר לנו וללוחמים לתפקד ולהתפתח. אבל ידע גם מתי להיכנס, לשים יד על הכתף ולהשמיע ולשמוע דעות אחרות. אנחנו נפרדים ממך אך נזכור אותך לעולם. אנחנו מודים לך מאיר שעשית אותנו טובים משהיינו. אני מבטיח לך שנמשיך להיאבק בכל זירה, מול כל אויב וככל שיידרש".
השר לביטחון הפנים לשעבר יצחק אהרונוביץ' אמר בכניסה לבית העלמין כי דגן היה "חם, עניו, צנוע, מקצועי מאוד. עבדתי איתו, מאוד נהניתי ממנו, גם במטה ללוחמה בטרור, גם בתפקידו כראש המוסד ובן אדם, ואנחנו שני אנשי הגליל, הוא מפה מראש פינה ואני מדישון וליוויתי אותו הרבה, גם בימים האחרונים. הוא מהגדולים שהיו כאן".
טקס אשכבה פנימי במוסד
לראשונה בתולדותיו, ערך הבוקר המוסד טקס אשכבה פנימי חשאי למפקד הארגון לשעבר שנפטר ביום חמישי שעבר. הטקס איפשר לאנשי המוסד שלא יכלו להשתתף בהלוויה בראש פינה, אם מטעמי עבודות דחופות שבהן הם עוסקים ואם מטעמי סודיות והרגישות בחשיפה באירוע פומבי הפתוח לתקשורת, לחלוק כבוד אחרון למפקד המוערך.
ארונו של דגן הוצב בבוקר במפקדת המוסד צפונית לתל אביב למשך שעתיים. במקום נערך טקס בהשתתפות ותיקי המוסד וכל עובדי המוסד שנמצאים בישראל ואינם בשליחות בחו"ל.
מלבד כהונתו בראשות המוסד, שירת דגן בתפקידים בכירים נוספים בצמרת הביטחון הישראלי ובכללם ראש חטיבת מבצעים במטכ"ל וראש המטה ללוחמה בטרור.
הוא נולד בינואר 1945 בחארסון שבאוקראינה. כשהיה בן חמש עלה עם הוריו לארץ. בני המשפחה גרו במעברת "מחנה ישראל" ליד לוד. ב-1963 החל את שירותו הצבאי בחטיבת הצנחנים. במלחמת ששת הימים פיקד על פלוגה בקרבות בסיני. ב-1970, תחת אלוף פיקוד הדרום אריאל שרון, הקים דגן את סיירת "רימון". הייתה זו יחידת מסתערבים שפעלה ברצועת עזה ועסקה באיתור מחבלים, מעצרם וחיסולם. לפעילות היחידה מיוחסת השפעה ניכרת על דיכוי גל הטרור בראשית שנות ה-70 בעזה.
בזמן מלחמת יום הכיפורים היה דגן בבית הספר לפיקוד ולמטה. לאחר קבלת יחידת סיור לפיקודו, לחם בסיני והשתתף בחציית תעלת סואץ. במלחמת לבנון הראשונה הוא פיקד על חטיבת השריון ברק והיה אחד ממפקדי החטיבות הראשונים שנכנסו לביירות. אחר כך מונה לפקד על יחידת הקישור ללבנון (יק"ל). דגן נחשב לאחד ממייסדי צד"ל - צבא דרום לבנון - ולמי שהקים והפעיל את זרועות הביטחון השונות שלו, ששימשו כמקבילות המקומיות לשב"כ הישראלי.
בשנת 1991 מונה דגן לעוזר הרמטכ"ל לענייני האינתיפאדה. שנה מאוחר יותר מונה לראש חטיבת המבצעים במטה הכללי של צה"ל, בדרגת תת-אלוף, תחת פיקודו של האלוף דאז אהוד ברק. מאוחר יותר קיבל דרגת אלוף והיה עוזר ראש אג"ם. לאחר שלא זכה להיות אלוף פיקוד הדרום, פרש דגן ב-1995 מהצבא לאחר 32 שנות שירות. במהלך שירותו הצבאי נפצע פעמיים, ואף זכה בעיטור העוז כשהסתער על מבוקש פלסטיני שהחזיק רימון עם נצרה שלופה.
לאחר פרישתו מצה"ל שימש דגן כיועץ ללוחמה בטרור של ראשי הממשלה יצחק רבין ובנימין נתניהו. בשנת 2000 הצטרף למערכה הציבורית נגד נסיגה מרמת הגולן והתפקד לליכוד. ב-2001 כיהן בתפקיד ראש מטה יום הבחירות של אריאל שרון בבחירות לראשות הממשלה. לאחר ניצחונו של שרון בבחירות מונה דגן לעמוד בראש הצוות הישראלי למשא ומתן הביטחוני עם הפלסטינים.
בשנת 2002 מונה דגן לראש המוסד למודיעין ותפקידים מיוחדים על ידי שרון. כהונתו הוארכה פעמיים על ידי ראש הממשלה, אהוד אולמרט, ולאחר מכן על ידי בנימין נתניהו. בשנת 2011 הוא סיים את תפקידו. במצרים כינו את דגן "סופרמן" ובארצות ערב ובעולם אמרו שהוא עומד מאחורי שורת החיסולים של בכירי חמאס וחיזבאללה וגם בפגיעה בנתיב הטרור לרצועת עזה וללבנון.
מאז שסיים את תפקידו התבטא דגן לא פעם נגד תקיפה באיראן. "הפצצה עשויה לזרז את השגת הפצצה. אין בהתקפה כדי לעצור את הפרויקט", טען דגן בחודש מאי. "אם נפציץ נגיע למציאות שבה נפתור את כל הבעיות הפוליטיות וחלק מהבעיות הכלכליות של איראן, בכך שנגרום לכל האוכלוסייה האיראנית להתייצב כאיש אחד מאחורי השלטון".
דגן, שציין כי הוא נאמן למדינה ולא לראש הממשלה, אמר חודש לאחר מכן כי הוא לא מכיר החלטה לתקוף באיראן. "העובדה שסיימתי את תפקידי עדיין לא אומרת שרמת אחריותי או רצון לראות את מדינת ישראל פורחת - הסתיים. תזכרו שהנאמנות שלי היא קודם כול בראש ובראשונה למדינת ישראל ולא לראש הממשלה". דגן הוסיף בנושא זה: "למרות שאני חייב להגיד לכם, אם הייתי מקבל פקודה מראש הממשלה ושר הביטחון לתקוף היום באיראן, בניגוד לדעתי - הייתי עושה את זה". בקיץ האחרון הוא תקף בחריפות את ברק ואמר: "הקשבתי לשר הביטחון מצחצח חרבות עם איראן והסורים, בזמן שכל יום יורים מרצועת עזה. מה נעשה בעניין? איזו מדיניות יש לישראל?".
לפני שנה נאם דגן את נאום חייו כמה ימים לפני הבחירות לכנסת ה-20, בעצרת בכיכר רבין. כשדמעות בעיניו אמר אז דגן: ""אני חושש מההנהגה שלנו", וקרא להחליפה בהנהגה ש"תשרת את הציבור ולא את
עצמה".
בשנת 2012 התגלה סרטן כבד מתקדם אצל דגן. הוא החל בטיפולים כימותרפיים אגרסיביים, אולם מחלתו המשיכה להתקדם, עד שלקה באי ספיקת כבד. באותם ימים, לא עמד דגן בקריטריונים להשתלת כבד בישראל, הקובעים כי ברשימת הממתינים להשתלה ניתן להימצא רק עד גיל 65, ואילו לדגן מלאו 67 אז. מדינות נוספות ובהן ארצות הברית, גרמניה ושבדיה סירבו לבקשת רופאיו לבצע את ההשתלה, והרופאים המליצו לבצע אותה בבלרוס.
באוקטובר 2012 הוטס דגן בחשאי לבלרוס, שם עבר בהצלחה את השתלת הכבד, ולאחריה הוא אושפז בבידוד, מחשש לזיהומים. לאחר שהתייצב מצבו, הוא הושב לישראל. למרות ההשתלה, הסרטן עדיין היה בגופו. "הבהירו לי שאם לא אקבל תרומת כבד, הכול בעצם גמור", סיפר אז דגן, "כבר התחלתי לסכם את חיי, להיפרד מאנשים. זה היה תהליך כואב, אבל אז ובסיועם של לא מעט אנשים, קיבלתי תרומת כבד שהצילה את החיים שלי. לכמה זמן אני לא יודע, אבל ברור לי שאם לא הייתי מקבל את תרומת הכבד, לא הייתי חי".
לפנייה לכתב/ת 
