כנגד כל הסיכויים - אני נושמת ללא אמצעי עזר

שמי שריהאן עטיה ואני בת 24 מיפו. המסע שלי החל בשלהי 2011 בטיול משפחתי לסין. החיים נראו נפלאים. סיימתי אז את הלימודים, התארסתי והחיים הבטיחו נפלאות וההצעה מהורי לצאת למסע משותף בסין האקזוטית השלים את התמונה המבטיחה את החיים הטובים הצפויים.

הטיול לסין ייזכר כחוויה בלתי נשכחת, המראות והצבעים, הריחות והתרבות החדשה אליה נחשפנו השאירו את חותמם. חזרנו נרגשים מהמסע ומהצפוי לנו עם ההכנות לחתונתי.

שבועיים מיום חזרתנו, חשתי בחולשה, בסחרחורות, בכאבי ראש חזקים ובחילות. לאחר בדיקות מקיפות שעברתי בחדר המיון של אחד מבתי החולים הכלליים במרכז הארץ, שוחררתי לביתי, כשהרופאים לא מצאו, לדבריהם, שום דבר חריג.

ימים ספורים לאחר מכן חזרה התופעה על עצמה ושוב הגענו לחדר מיון והפעם תלו הרופאים את התופעה במצב נפשי של לחץ לפני חתונה. אלא שהפעם בעודי שוהה בבית החולים התחלתי לפרכס. זה הרגע בו החלטנו שכדאי לעבור לבית חולים אחר ועברנו לתל השומר. מהר מאוד הדרדר מצבי הרפואי עד שנכנסתי לקומה.

האבחנה של הרופאים הייתה חד משמעית, לדבריהם נדבקתי בחיידק אלים שפגע במערכת העצבים ובעמוד השדרה בצורה קשה. את החודשים הבאים אינני זוכרת כלל, שכן הייתי מחוסרת הכרה במשך חצי שנה כשהרופאים לא יודעים או מסוגלים לנבא אם אקום ואתאושש אי פעם. מרגע שהתעוררתי החל תהליך שיקומי בבית החולים, כשהגיעו למיצוי תהליך השיקום האקוטי שלי, המליצו לי לעבור למחלקת מונשמים במרכז רפואי שיקומי "בית בלב" בבת ים.

מצעירה נמרצת שעמדה להתחתן לנכה המרותקת לכיסא גלגלים

הגעתי ל"בית בלב" כשאני מרותקת לכיסא גלגלים עם פגיעה בחלק הימני של גופי, מונשמת, עם פגיעה משמעותית ביכולת הדיבור, הכתיבה ואף פגיעה בזיכרון. האתגרים שעמדו בפני ובפני הצוותים המטפלים נראו והרגישו בלתי אפשריים. את התקופה הראשונה במחלקת מונשמים ובשיקום לאחר מכן ב"בית בלב זכורה כאחת התקופות המייאשות בחיי, הפכתי מצעירה נמרצת שעמדה להתחתן ולהתחיל את חייה לצעירה נכה המרותקת לכיסא גלגלים, עם שלל מגבלות ואתגרים, מנותקת מרוב חבריי בני גילי.

האתגרים שעמדו בפני ובפני הצוותים המטפלים נראו והרגישו בלתי אפשריים

הדרך נראתה אין סופית והמגבלות גדולות אך הרגשתי חובה לנסות להשתקם, שכן העובדה שהייתי ערנית ושיכולתי לתקשר הייתה בעיני ובעיני בני משפחתי כנס. לא יכולתי להרשות לעצמי להרים ידיים ולא לעשות דבר. אז בחרתי לעשות. אחד הצעדים הראשונים שנקטתי היה להיפרד מהארוס שלי. לזכותו יאמר שהוא בחר בי, הוא טיפל בי ושהה לצידי ימים כלילות במסירות אין קץ, אך אני לא רציתי להיות לנטל, וביקשתי ממנו להמשיך הלאה למרות האהבה והמסירות שלו ומכאן המשכתי בדרך הארוכה לשיקום.

הוכנה עבורי תכנית רב תחומית, שכללה טיפול תרופתי, פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, קלינאית תקשורת וטיפול נפשי כמובן. כל יום שהצלחתי להשיג עוד מטרה, גם אם היא נראתה קטנה ביותר עבורי, הייתה ניצחון גדול. האתגר המשמעותי ביותר היה להצליח להיגמל מהתלות בעזרי הנשימה. היום במבט לאחור, כשאני כותבת שורות אלה, אני יכולה לומר שזכיתי.

זכיתי לתמיכה מקיפה מצוותי הטיפול הרפואי והפרא רפואי שלי, ממשפחתי המופלאה שהנחישות שלהם לא לוותר אפשרה לרופאים להיות יצירתיים. כפי שציינתי בכותרת, גמילה מהתלות במכשירי ההנשמה הייתה תהליך מורכב שדרש לא מעט ניסיונות, שרק האחרון שבהם הוגדר כהצלחה.

את הצלחת הטיפול שלי, ובמיוחד את השיקום הנשימתי, אני חייבת למנהל מחלקת שיקום נשימתי במרכז הרפואי שיקומי "בית בלב" בבת ים, ד"ר יובל ליאונוב ,שלא וויתר והמשיך לנסות עד שהצלחנו.

מזה מספר חודשים אני נושמת ללא עזרים חיצוניים, אני עצמאית ויודעת שעכשיו מתחילה דרך חדשה, לחיים חופשיים יותר, לימים בהם אני מרשה לעצמי לרקום חלומות של קריירה ומשפחה.