"אמא, כשאמות אני אפגוש את עפרה?"

עפרה חזה. 16 שנים ללכתה(צילום: דוד רובינגר)

אף אמן ישראלי לפנייך עפרה, לא היה מועמד לגראמי. אף אמן. ואת, לא עשית מזה עניין, לא סיפרת בארץ, לא רצית לשתף את כולם. האמנת שאם תזכי כולם כבר ידעו, אז למה לעשות מזה עניין כשאין עניין. זכית 4 פעמים ברציפות בתואר זמרת השנה בישראל ובשנת 1988 גם קטפת את אותו התואר בגרמניה. לא באנגליה, לא בצרפת, דווקא בגרמניה.

ההישג הזה הגיע חמש שנים אחרי ההופעה המרשימה על הבמה ההיא ב-83 במינכן עם "חי", כאילו היה בו להשלים את מה שהתחלת אז. את התואר הזה קיבלת לאחר שהייה של תשעה שבועות במצעד הגרמני, אחרי שתחנות הרדיו שם השמיעו את "אם ננעלו" בוקר וערב. בפרספקטיבה של זמן, זה נשמע כמו חלום, הזיה, תואר שאמנים היום היו חולמים לקבל ואף אחד מהם לא שחזר מאז.

"אמא, אם אני אמות אני אפגוש את עפרה?" שאלה בתי בת ה-4 לפני כמה ימים, האחיינית שלא הכרת. דיוקנך שהיה תלוי מעל הכורסא שלך בסלון ביתך, תלוי עכשיו מעל מיטתי ואת מתבוננת בנו צוחקות ומשחקות בוקר וערב. מדי פעם מבטה של הגדולה בת השש נתקל במבטך הנוגה. ברור לי שדמותך החסרה ונוכחותך הנפקדת תמשיך ללוות אותה עוד שנים רבות.

סטיבן שפילברג בחר דווקא בה. חזה

שאלות כמו זו של בתי ושאלת קיומו של עולם של מעלה הזכירה לי ערב אחד בביתך, בו קראנו שתינו תהילים לעילוי נשמתו של דוד זכריה ז"ל שנפטר מספר שעות קודם לכן. התפללנו באדיקות ומתוך כוונה שלמה עד שלפתע נשמע קול חבטה חזק מכיוון ארון הנעליים שלך. כשפתחנו את דלת הארון, גילינו שכל הנעליים התפזרו על הרצפה ואת פירשת את זה לעצמך שדוד זכריה כאן. הוא כאן ומקשיב.

אני תוהה האם היום, כשבנותיי רוקדות לצלילי השיר "מלכת קסמים" גם את מקשיבה. או שאולי את כועסת בחצי חיוך (שהרי לא באמת ידעת לכעוס) על כך שהן מעדיפות לשמוע את השיר "תפילה" בביצוע הנהדר של רינת גבאי?

הגשם מזכיר לי את לכתך ומלנכוליה מתגנבת לליבי רוב ימי החורף. אני נזכרת באותה תוכנית של "לילה גוב" בה השתתפת והתעקשת ש"ריקוש" (כך קראת לאמי ריקה) ואני נצפה בשידור בביתך ונמתין עד לשובך בתומה. באותה התוכנית השתתפת במערכון כ"סיגי", מזכירתו הנאמנה של גידי שמנסה להשיג לו אמן אורח שיבצע איתו את השיר "לא דיברנו עוד על אהבה".

את סיגי המזכירה קלת הדעת והמצחיקונת גילמת בכישרון רב כשגבך למצלמה ורק בתום המערכון נחשפת וגילית את פנייך. כשחזרת הביתה, שאלת בהתרגשות גדולה אם זהינו אותך כסיגי ורצית לדעת איך היית. היתה לך הזדמנות בתוכנית להוכיח שלעפרה המוכרת כזמרת בלבד יש גם כשרון קומי גדול שלא רבים הכירו בו. כל השנים היית כל כך מאומנת בלהיות פוליטיקלי קורקט וביישנית טבעית כך שהמשחק היה לך הזדמנות להיכנס לדמות ולגלם את מה שהיה טמון בך והתבייש לצאת.

כשהיית בחיים, הרגשתי מבוכה גדולה כששאלו אותי אם יש לי קשר משפחתי אלייך. תמיד הייתי מתחמקת ולעיתים אף עונה בשלילה. לא כי התביישתי, נהפוך הוא, הייתי גאה מאוד, אבל הרגשתי מבוכה.

16 שנים למותך, אני רוצה שכולם יזכרו שהיית אחת השגרירות הטובות ביותר שהיתה שלנו. שיזכרו שהדיסק "קריה" עשה מה שאף דיסק ישראלי לא עשה לפניו למוזיקה הישראלית בעולם, שסטיבן שפילברג יכול היה לבחור איזו זמרת שהוא רק היה רוצה בכדי לבצע את שיר הנושא ב-20 שפות לסרט "נסיך מצרים" אבל הוא בחר בך. רק בך. מכולן.

עפרה אהובתי, אחותו הקטנה של אבי יהודה ודודתי הנהדרת מכולן, גאה בך על הישגייך הרבים. מרחק השנים הופכים לחסרי תקדים וכמעט בלתי מושגים בשנית. אוהבת ומתגעגעת מאד, אורי.