סינדרלה באופרה: נשף סוחף ובלתי נשכח

"לה צ'נרנטולה" היא סינדרלה. אך בשונה מאגדת סינדרלה של האחים גרים, כאן אין אם חורגת מרשעת, אלא אב מתנכר; אין נעל זכוכית אלא צמד צמידים תואמים; אין פיה טובה ואין דלעת קסומה שהופכת לכרכרה, ואין עכברים שהופכים לסוסים. ויש נסיך טוב לב שמסתובב בציבור מחופש למשרת, פוגש את צ'נרנטולה האומללה ומתאהב בה, עוד קודם לנשף. נראה שרוסיני לא מצא עניין באלמנטים הקסומים של אגדת העם ושמט אותם מהאופרה שלו. מה שנותר זה סיפור על טוּב לב ותום שמכניעים זדון, רוע ויוהרה.

מתוך "לה צ'נרנטולה". צילומים: יוסי צבקר

ג'ואקינו רוסיני (1792-1868) כתב את הלהיט הזה בגיל 25 אחרי שכבר היה לשם הכי חם באופרה האיטלקית, בעקבות ההצלחה הפנומנאלית, שנה קודם לכן, של "הספר מסוויליה". הוא כתב את "לה צ'נרנטולה" בתוך שלושה שבועות, פרק זמן קצר באופן שלא יאמן ממש, כשטקסט היצירה (הליברטו) והמוזיקה נכתבו כמעט בו-זמנית. זה היה סוג של נס מוזיקלי שבמהלכו חולל רוסיני כמה מפסגות היצירה שלו בתחום שירת הסולו ואנסמבל.

"לה צ'נרנטולה" היא 'דרמה של בדיחות' (דרמה ג'יוקוֹסוֹ) - סגנון אופראי שהתפתח בנפולי במאה ה-18. שנונה, מצחיקה, לועגת בדרכה המבודחת וטובת הלב לרהב הריקני ולסנוביזם של החברה הגבוהה. הנסיך כאן הוא שליט נאור שבז להתנשאות של האריסטוקרטיה, ואת אהובתו הוא מחפש על פי נטיית הלב בלבד, במנותק ממעמדה החברתי והכלכלי.

הצירוף האופראי הזה של קלוּת מבודחת עם ביקורת חברתית, עושה את היצירה הזאת למעניינת ולמתעתעת במידת מה. וזה נכון גם מוזיקלית: מצד אחד - מוזיקה קלה, קליטה, שוצפת; ומצד שני מסוגננת מאוד, ממש פסגת השירה היפה - הבל קנטו בחזה מלא ובקול גדול. והיא גדושה לעייפה בפעלולים קוליים וסלסולים (קולורטורות), מקצתם בקצב מסחרר ממש. קשה מאוד לשיר את האופרה הזו, בעיקר את תפקיד המצו-סופרן של לה צ'נרנטולה. אך לא רק היא. רוסיני תובע מהזמרים שלו וירטואוזיות יוצאת דופן, גם הבסים והבריטונים שאפילו הם מסלסלים קולרטורות למכביר. למרבה השמחה הקאסט ששמענו אמש היה מצוין והתמודד עם אתגרי רוסיני באופן משכנע ומהנה.

בתפקיד צ'נרנטולה שמענו את המצו-סופרן האיטלקית המעולה אנאליזה סטרופה (שכבר כיכבה על הבמה בתל אביב ב'ספר מסיוויליה'). יש לה קול עשיר ודשן, וטכניקה פנטסטית. היא "אוכלת" את הקולורטורות המטורפות שרוסיני העמיס על התפקיד בקלות ובחינניות - ולפרקים היא מרגשת ממש. אגב, בקאסט השני תשיר את התפקיד הזה נעמה גולדמן שהתגלתה בזמנו ב"כרמן" במצדה, כשהחליפה ברגע האחרון את הכוכבת שחלתה ועשתה את התפקיד נפלא. אני סקרן לשמוע כיצד היא תשיר את צ'נרנטולה. את שתי אחיותיה החורגות גילמו, במוזיקליות רבה ובכישרון משחק מהנה יעל לויטה המקסימה ומשובחת הקול, וענת צ'רני המצוינת. שתיהן אגב (כמו נעמה גולדמן) בוגרות "מיתר אופרה סטודיו".

אביהן הנלעג היה הבס ההונגרי מיקלוש סבסטיאן. קשה לפגוש זמרי בס עם גמישות קולית כזו וחינניות קלת משקל, כאילו היה טנור ממש. בכלל האופרה הזאת עושה כבוד לכל הקולות "הכבדים" (כאמור האב דון מגניפיקו, הבריטון בתפקיד המשרת דנדיני והבס בתפקיד היועץ אלידורו). לכולם אריות משלהם ושפע דואטים ושירת אנסמבל. ולמרבה השמחה כולם הפגינו אמש יכולת קולית טובה. ולא נשכח לציין לשבח גם את הטנור היחיד בחבורה, האמריקני קנת טארוור בתפקיד הנסיך המאוהב.

המנצח, דניאל כהן הוא סוג של עילוי. איש צעיר מאוד (33) שמשמש מנצח הבית של בית האופרה הגרמנית בברלין, מן המשרות הנחשקות ביותר בעולם המוזיקה הקלאסית. וזאת אחרי קריירה נאה כנגן כינור ומנצח עוזר של דניאל בארנבונים בתזמורת "מזרח מערב" שלו. מדובר במנצח דיקטטור, אלא במנצח עדין שעיקר עניינו ביצירת אינטגרציה מאוזנת בין כל השותפים - התזמורת, הזמרים, אנשי הבמה - למהלך הומוגני אחד עתיר נוכחות. והוא מצליח בכך היטב.

אבל עיקר ייחודה של ההפקה אתמול הוא בהפקה הבימתית שלה: במה מלאת דמיון, שהתפאורה בה מתחלפת תדירות על-גבי הבמה המסתובבת: חצר אחוזתו הבלה של דון מגניפיקו, גרם המדרגות בכניסה, חדר מיטות, חדר הקבלה של ארמון הנסיך, גן הארמון וכן הלאה. כמעין תיבת נגינה ענקית, סובבת והולכת, שהדמויות הבובתיות מתרוצצות בתוכה. בכלל ההפקה הזאת עומדת בסימן של זרימה ותנועה מתמדת, ומעמדים דמויי קומדיה דל'ארטה. תורמת לכך חבורת פנטומימאים-מחוללים שמתניידים על הבמה לאורך כל המופע, ומעניקים לו דינמיות מתמדת, גם ובמיוחד ברגעים שהאנסמבל עומד ניכוחה ושר בקול גדול. הכל חינני, שוצף ומשעשע.

להפקה הזאת אחראים זוג האמנים הטוטאליים ססיל רוסה וז'וליאן לובק שעשו כאן את הכל: הם ביימו את המופע, יצרו את הכריאוגרפיה והפנטומימה, עיצבו את התפאורה והתלבושות והפיקו את התאורה. מדובר בצמד יוצרים מאוד חריג בעולם האופרה. הם באו מתחום הפנטומימה (תלמידיו של מרסל מרסו) והתמחו באמנות הקרקס, אקרובטיקה ומחול והקימו תיאטרון תנועה שבו הם פיתחו שפה תיאטרלית-חזותית ייחודית להם.

"לה צ'נרנטולה" היתה, במאה ה-19, שלאגר קבוע, אך במאה ה-20 כוכבה דעך קמעא. כיום לא מרבים להעלותה בבתי האופרה בעולם. ולכן עבורי, שכבר די מאסתי לפגוש על הבמה בתל אביב שוב ושוב את השלאגרים הקבועים, זו היתה שמחה גדולה. ולמרבה החדווה ההנאה היתה מלאה ומושלמת.