שתף קטע נבחר

"קחו החלטה להיות קצת יותר טובים אחד לשני"

"אנחנו מתחילים במדבר, ולא לחינם. אנחנו יוצאים מאזור הנוחות, בלי קליטה, בלי מסכים, אופניים חשמליים וצל לברוח אליו. כדי לחולל שינוי, עליהם לצאת מבועת החיים, להאט את שטף החיים ולהתבונן פנימה, לתוך הנפש". אליסף פרץ, מדריך בארגון "מסע ישראלי", משתף

את המסע הראשון שלי כמדריך לא אשכח בחיים. אחרי שבועיים של הכנות מדוקדקות, בהם כל פרט חשוב- מה לומר ומתי, מאיזה תצפית להשקיף, מה להשמיע לפני שינה, איזה צ'ופר לחלק, הגיע הרגע.

 

עמדתי בפני 28 תלמידים. השעה הייתה 4 וחצי לפנות בוקר כשהגענו לשדה בוקר. אני מוכן להתחיל את נאום הפתיחה, כשלפתע נגשת אלי תלמידה ומתנצלת "סליחה המדריך, הבאתי כפכפים להליכה..." במדבר.

 

ברוכים הבאים למסע ישראלי, מסע בו אלפי בני נוער יוצאים בשאלה - מי הם, מאיפה הם שואבים כוחות? מה הערכים שלמענם הם מוכנים להילחם? מהי נקודת החיבור שלהם לעם ולארץ, וליהדות?

 

אנחנו מתחילים במדבר, ולא לחינם. אנחנו יוצאים מאזור הנוחות, בלי קליטה, בלי מסכים, אופניים חשמליים וצל לברוח אליו. כדי לחולל שינוי, עליהם לצאת מבועת החיים, להאט את שטף החיים ולהתבונן פנימה, לתוך הנפש.

 

במשך שישה ימים עוברים החניכים מסע שלי גילוי עצמי.

 

הם מתמודדים עם קושי פיזי ומנטלי,כל יום מתחיל בזריחה ומסתיים עמוק אל תוך הלילה, הנושאים בהם עוסקים במסע, חברה, קהילה, עם וארץ, מדינה ויהדות יוצרים ביחד תמונה כוללת של מציאות חייהם.

 


מי הם, מאיפה הם שואבים כוחות? מה הערכים שלמענם הם מוכנים להילחם? מהי נקודת החיבור שלהם לעם ולארץ, וליהדות?

 

העקרון שמנחה אותי כמדריך הוא לתת לכל חניך להיפגש עם השאלות והדיונים מהמקום האישי, הנקודה בה הדיון פוגש אותו בחייו, לא עוד סיסמאות וציטוטים, כל אחד צריך להביעה דעה, לכל אחד יש מה להוסיף, אני מטיל ספק במוסכמות החברתיות שהם גדלו לתוכם, ומעמת אותם עם הבחירות האוטומטיות בחייהם, לבסוף אני מבקש מהם לבחור מחדש את הקשר שלהם לנושאים עליהם דיברנו.

 

"סיפרתי על האחים שחסרים לי, על החיוך הגדול שהיה להם"

ביום השישי למסע, הגענו להר הרצל. אנחנו פוסעים בין אנדרטת נצר אחרון ליצחק שמיר, בין ז'בוטינסקי לרבין. יורדים ומדברים על הקסטל והל"ה. אני מדבר עם הצעירים על הזיכרון הקולקטיבי של האומה, על האהבה המיוחדת של אייל ויעל שורק, על החיוך של גבי עוזיאל, המבט הרך של דביר עמנואלוף. הם מקשיבים, בשקיקה. אוספים שאריות של חיים מהר הרצל.

 

ככל אנחנו מתקרבים לחלקה ד', הרגליים שלי נעשות כבדות. אני מתלבט עם עצמי. לספר או לדלג? מצד אחד, אני לא רוצה שהסיור יהפוך לעיסוק במשפחת פרץ... לבסוף, אני אוזר אומץ, פוסע בין שורות המצבות ועומד ליד אלירז אחי. לאחד החניכים נפל האסימון מי אני ומי משפחתי.

 

התחלתי לספר על אוריאל ואלירז, האחים שלי. לא סיפרתי על הקרבות והמלחמות, לא על האימונים והסיכות על החזה. סיפרתי על האחים שחסרים לי, על החיוך הגדול שהיה להם על הפנים, על הנתינה והאהבה שלהם. אהבנו לטייל במדבר יהודה, לשוחח שיחות נפש לתוך הלילה.

 

סיפרתי לצעירים שמולי על הגעגוע שלא מרפה ועל החיבוק של האח שחסר לי כל כך.... סיפרתי להם על אלירז, שנהג לקחת בווסט הצבאי את הציורים של ילדיו הקטנים. גם בקרב האחרון. על אוריאל שאהב את חייליו אהבה גדולה וביקש מהם לזכור שאנחנו עם ששונא מלחמות אבל אוהב את המדינה, אך לפעמים צריך לעשות בחירה בין השניים, אז הם בחרו במדינה ובארץ המיוחדת שלנו, בחרו בנו בשביל שנוכל לעמוד כאן בהר הרצל, ולהמשיך את החלום שלהם...

 

פניתי לחניכים שמולי. קחו החלטה טובה, ביקשתי מהם. החלטה להיות קצת יותר טובים אחד לשני, להורים, לאחים, לנהג האוטובוס או לזקנה מעבר לכביש. היו סבלנים כלפי האחר, לא משנה אם הוא חרדי, ערבי, דתי או חילוני.

 

זאת הצוואה הכי טובה שגיבורי ההר הזה, ובהם אחיי, היו יכולים לבקש מאיתנו ומהדור הצעיר, עתיד המדינה והם יקבעו איך היא תראה, אם ירצו ואם לא.

 

השבת נכנסה, אחרי שבוע עמוס חוויות. הלכנו לכותל יחד, התפללנו, ציפינו והתרגשנו. התלמידים נפגשו עם היהדות החדשה שצמחה לנו בין הידיים במהלך השבוע. שברנו מוסכמות ובנינו גשר אישי של כל אחד ליהדות, לישראליות ולציונות.

 

בין קודש לחול, בין אור לחושך יצרנו כאן שפה חדשה נטולת ציניות, שלא מפחדת לדבר ערכים ציונות ואהבה למדינה ממש כמו פעם. אצל סבא וסבתא.

 

  • אליסף פרץ הוא מדריך בארגון "מסע ישראלי", המקיים מסעות חינוכיים ערכיים לגיבוש וחיזוק הזהות היהודית הציונית והישראלית בקרב בני נוער, מפקדי צה"ל ויהדות התפוצות.

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים