לא משנה למה תתחפשי, העיקר שתהיי סקסית
צודק כל מי שטוען שאנחנו לא באמת מתחפשות בפורים לחתולה או לפרפר. אנחנו מתחפשות לאובייקט מיני, בדומה לילדה שמודדת את הבגדים והאיפור של אמה מול המראה כדי לתרגל את תפקידי המגדר המצופים ממנה בבגרותה/ דעה
"נכנסתי לחנות תחפושות והיו שם תחפושות של שלגיה-זונה, מלאכית-זונה, אינדיאנית-זונה, חיילת-זונה, אבל כששאלתי אם יש תחפושת של זונה, הם ביקשו ממני לצאת מהחנות".
נראה שהמונח הכי טרנדי בפורים אינו המן הרשע או אסתר המלכה, ואפילו לא משלוח מנות, אלא דווקא "זונה", כשהשימוש בו נעשה לצורך תיאור בגדי החג שנוהגות לעטות על עצמן בנות ישראל (ובעיקר מה שהן בוחרות שלא לעטות), והשינוי שחל בתחפושות משוטרת מרחב הירקון לשוטרת מרחוב הירקון, מרופאה הבודקת את הריאות לרופאה הלבושה במיני וביריות.
מה שהחל כאבחנה שכל התחפושות המיועדות לנשים הן למעשה תחפושת אחת (רוצה להיות נסיכה? שימי חצאית קצרה, חזיה וכתר. רוצה להיות חתולה, ארנבת או עכברה? שימי חצאית קצרה, חזיה ואזניים. תקראו לזה זונה, אני בוחרת לקרוא לזה עצלנות), המשיך כבדיחה שגידלה זקן שלא היה מבייש תחפושת של היפסטר מפלורנטין.
יותר ויותר הורים קובלים על התחפושות החושפניות המוצעות לילדות אפילו בחנויות הצעצועים, ומתריעים מפני ניצול תמימותן של ילדות בידי חברות מסחריות. מנגד נשמעים קולות המאשימים את האמהות והילדות שבוחרות בתחפושות הללו. "הכל עניין של ביקוש והיצע", הם טוענים. "אם הבנות לא היו רוצות ללכת חשופות, המשווקים לא היו מציעים אותן למכירה".
האמת, כרגיל, מצויה איפשהו באמצע, בתוך מעגל המזין את עצמו בלי סוף ובלי התחלה. ילדות ונשים נחשפות מגיל צעיר למסרים מאד ברורים. לדמותן של נשים מעורטלות במבט חושני על שלטי החוצות, בהפסקת הפרסומות ובמגזינים. הן מפנימות את דמותה של האישה האידיאלית, זו שנחשבת ליפה ומושכת, זו שזוכה לתהילה ולפרסום. בפורים, עת איוורור המאווים הכמוסים באופן מוקצן, הן מבקשות להיות האישה הזאת, ועם הצפת החנויות בבגדים חושפניים בפורים (אבל לא רק) הן לומדות כיצד מצופה מהן להתלבש, ומה מתאים וראוי לילדות ולנשים.
השאלה מי האשם, אם כן, היא פשטנית, והויכוח סביבה לרוב מניב פסקנות חסרת טעם ושיטחית. השאלה האמיתית שיש לשאול, היא מדוע מכנים את מי שבחרה להתלבש ככה בשם "זונה" ובכך למעשה מותחים עליה ביקורת, כאשר התשובה לשאלה זו חושפת את מערך הציפיות הסותרות כלפי נשים, ואת האופן בו לא משנה כיצד נבחר להתלבש או להתנהג, נצא מופסדות.
כאמור, אנחנו יונקות מגיל צעיר את דימוי האישה הרצוי, זה שמוצג דרך המבט הגברי ועבורו. "תהיי יפה" קוראות הפרסומות. "תהיי סקסית" קוראות התלבושות. כלומר, זה לא משנה אם תהיי רופאה, שוטרת או גיבורת-על כתחפושת לפורים ובחיים בכלל, העיקר שתהיי סקסית. צודק כל מי שטוען שאנחנו לא באמת מתחפשות בפורים לחתולה או לפרפר. אנחנו מתחפשות לאובייקט מיני. בדומה לילדה שמודדת את הבגדים והאיפור של אמה מול המראה כדי לתרגל את תפקידי המגדר המצופים ממנה בבגרותה.
למרות שמלמדים אותנו ש"נשיות" כוללת איפור-לק-שיער-עקבים-מחשוף-ומיני (ומי שתתמרד תיחשב כ'טום בוי' במקרה הטוב וכמוזנחת במקרה הרע), הרי שאישה שתאמץ את המראה המצופה ממנה תזכה לכינוי "זונה", שמשמעותו אינה שהיא עובדת בכביש, כמובן. כשקוראים למישהי "זונה" או כשמתארים משהו כ"זנותי", מנסים לפגוע ולהעליב, או לחילופין - לסמן מה אינו לגיטימי, ראוי ומוסרי.
משהו פה לא מסתדר. אתם מלמדים אותנו מה זה להיות "אישה", אתם משווקים לנו תחפושות ואומרים לנו שזה מה שאנחנו אמורות לרצות, אבל כשאנחנו מצייתות לחוקים אנחנו נענשות. יש כאן בעצם מוסר כפול לנשים: אם לא תנהגי כאישה תזכי לסנקציות, אבל אם כן תנהגי כאישה לא תזכי להערכה.
התופעה הזאת אינה מתרחשת רק בפורים, ואינה קשורה רק למראה. למשל, אם תבחרי להיות אל-הורית יגידו שאת לא מממשת את יעודך כאישה, אם תעשי ילדים יענישו אותך בסיכויים נמוכים יותר לקידום או לקבלה לעבודה. חברות, אנחנו במילכוד. התחפושות של פורים מהוות מקרה קיצון, כמובן, בגלל אופיה של ההתחפשות. התלבושת היא לא מי שאנחנו באמת אלא סוג של משחק ואנחנו רשאים ואפילו זוכים לעידוד, לעטות על עצמנו דמות אחרת, למתוח את הגבולות, כשדרך מתיחת הגבולות אנחנו מקבלים סימן היכן הם עוברים. פורים, במובן הזה, הוא מנגנון חברתי שתחת מסגרת בטוחה (כי זה רק בצחוק) ומובנית (היום מותר להראות ככה, ומחר לא), מלמד אותנו מה התפקיד הראוי לנו ובעיקר - מהו הלא ראוי בשאר הימים.
קשה למצוא מקריות בעובדה שגברים רבים בוחרים תחפושות שביומיום היו נתפשות כ"נשיות" (בין אם הם מתחפשים ממש לנשים, ובין אם הם פשוט מתהדרים באיפור, נוצות, תכשיטים ושלל אביזרים), ואילו נשים בוחרות בתלבושות חושפניות. זו וגם זו הן התנהגויות סטיגמטיות, שמחוץ לפורים יזכו לסנקציות כמו "הומו" או "שרמוטה", ומעניין שבשני המקרים החזרתו של הסורר לתלם נעשית באמצעות המיניות.
דרך ההרשאה – ואולי הדרישה – להתלבש באופן חשוף בפורים, אנחנו מקבלות הצצה אל היחס המצפה לנו במידה ונשאיר את התחפושת ביתר ימי השנה. אנחנו לומדות שמי שמתלבשת כך היא "זונה", ולכן גם אין צורך לכבד את המרחב האישי שלה או את זכותה על גופה, כי בדומה לזונה גברים יכולים להשתמש בגופה כרצונם. הבעיה היא שבניגוד לגברים, מהם לא מצפים להתלבש כנשים ביומיום, במקרה שלנו המראה הסטיגמטי הוא-הוא המראה הנשי.
במילים אחרות, מלמדים אותנו שאנחנו זונות, בלי קשר בכלל לאופן בו אנו מתלבשות. מלמדים אותנו שחלק מההוויה הנשית היא שהגבולות שלנו תמיד חדירים, שיש לגיטימציה חברתית לשרוק לך, להעיר לך, לגעת בך ואז להאשים אותך ש"רצית" או ש"הזמנת" את זה. ובמובן מסויים באמת רצינו את זה, כי זו הדרך שבה לימדו אותנו להעריך עד כמה אנחנו שוות.
חברה שאומרת לנו להתלבש או להתנהג בצורה מסויימת ואז מבקרת אותנו על זה, היא לא רק החברה שדורשת מאיתנו להיות סלאטס ואז עושה לנו 'סלאט שיימינג', אלא גם החברה שמסלילה אותנו לתפקידים של מורות (או אמהות במשרה מלאה) ואז קובעת שהם שווים פחות כסף (או שאינם שווי כסף בכלל). בין אם שוויו של ה"נשי" נאמד בהערכה או בכסף, איכשהו תמיד יוצא שהוא שווה הרבה פחות.
לפנייה לכתב/ת 
