ואז הגיעו גבי ודבי: כך נוסדה החינוכית
בן גוריון לא רצה אותה, השידור הראשון שלה היה שיעור מתימטיקה ונקודת המפנה הגיעה אחרי שאנשיה צפו ברחוב סומסום: "לא ידענו שאפשר לשדר בקצב כזה ולעשות צחוק". הטלוויזיה החינוכית התחילה את דרכה לפני 50 שנה בזכות תוכנית על דבורים. זהו סיפורה
בצהרי יום אחד במרץ 1966 הצטופפו חבורות אנשים מול חנויות מכשירי החשמל, שבחלונות הראווה שלהן דלקו מכשירי טלוויזיה. על המסכים נראה ראש הממשלה, לוי אשכול, לוחץ על כפתור אדום וגדול כשהוא מכריז על פתיחת השידור הטלוויזיוני הישראלי הראשון אי פעם. גם היום, ובטח לפני 50 שנה, כפתור עדיין היה הדרך הנכונה להפעיל דברים, אבל הכפתור האדום של אשכול לא היה מחובר לשום מקום ולמעשה היה התפאורה הראשונה שנראתה אי פעם בטלוויזיה הישראלית. כשהוא נלחץ ניתנה הוראה לחדר הבקרה של החינוכית – שנקראה אז "נאמנות הטלוויזיה הלימודית" – לשדר את התוכנית הראשונה, שיעור במתמטיקה.
למחרת פורסמה ביקורת הטלוויזיה הישראלית הראשונה – ביקורת חיובית למדי, אז ידעו לפרגן – "השידור החל באיחור אבל התמונות ברורות... והמתודיקה יפה מאוד. יחד עם זאת אי אפשר לדעת שום דבר על פי שיעור ראשון ויחיד. נחכה, איפוא, ונראה", נכתב ב"ידיעות אחרונות".
מלבד להחכים את תלמידי ישראל של שנות ה-60, יועד לטלוויזיה החינוכית תפקיד חשוב לא פחות: לסלול את הדרך לטלוויזיה הכללית. הנימוק המוביל של מתנגדי הטלוויזיה הלימודית מן הסתם יישמע לכם מוכר – "לאחריו תבוא הטאלאויזיה הכללית ותשלוט בחיינו, וזהו שורש הרע מאחר שהטאלאויזיה נושאת איתה שלילה ותקלות רבות... כמו תרבות המונית, הלובשת אופי המוני ומסתגלת לטעם הנמוך והקלוקל", כתבו ב"דבר".
ראש המתנגדים היה בן גוריון, שהיה ראש הממשלה לפני אשכול, שבכל כנס חינוכי ביקש לדעת רק דבר אחד: יש כאן מישהו שלומד מדעים? אישים שונים מסביב לבן גוריון ניסו לשכנע אותו בנחיצותה של הטלוויזיה, ובסוף הבינו שהצבא צועד על קיבתו והזקן צועד על השכלתו. הם הבטיחו לו שהטלוויזיה תקדם את תלמידי ישראל ואותם בלבד, ובן גוריון התעקש עד שפעם טס לביקור בפריז ולן בחדר שהיתה בו טלוויזיה, שם צפה בסרט על ריקוד הדבורים והוקסם מספיק כדי לאשר את "הניסוי בטלוויזיה לימודית".
לא שבאמת אפשר היה לעצור את פלישתו של המסך הקטן. את מכשירי הטלוויזיה לבתי הספר שהשתתפו בניסוי רכש אמנם הברון רוטשילד, שמימן את הפרויקט, אבל באלפי בתים ברחבי הארץ כבר עמד לתפארת מכשיר ביתי, בעיקר בקרב משפחות ערביות שקלטו שידורים ממצרים בדרום ולבנון בצפון. והיה מי שהקדים את זמנו וכבר אז - עוד בטרם שודר פריים טלוויזיוני אחד בעברית, ערך מצוד אחר בעלי המקלטים שהתחמקו מתשלום אגרת הטלוויזיה, שעמדה על 50 לירות בשנה.
המורשת של רוטשילד
במבנה שיועד להפוך בהמשך לסופר מרקט בהרצליה, הוקם האולפן הזמני של הטלוויזיה החינוכית, בזמן שמשפחת רוטשילד הבריטית הקימה את המבנה הקבוע ברמת אביב, זה שמשמש את החינוכית עד היום. על הקירות הודבקו קרטוני ביצים לבידוד ושתי מצלמות שימשו את הצוות שעשה ניסויים באולפן גדול, כשבמקביל, במחלקה הלימודית, שקד צוות מקצועי על גיבוש הפן הלימודי של השיעורים.
עזריאל פולני היה בונה תפאורה ומנהל הצגה בתיאטרון שחיפש דרך להמיר את שעות העבודה הליליות של הבמה בשעות עבודה יומיות. כשחבר סיפר לו שמקימים טלוויזיה חינוכית, הוא זיהה את ההזדמנות. "אף אחד לא הגיע עם ניסיון ממש", הוא נזכר. "אבל רוטשילד אמר - אתם תביאו לי אנשים נחמדים ואני אלמד אותם טלוויזיה".
והוא לימד. פרופ' סטאשף משיקגו הובא על ידי הנדיב כדי ללמד את הישראלים לביים, להפיק, לתסרט ולצלם, והחינוכית התנהלה בימיה הראשונים בדייקנות ובאלגנטיות. "הכל היה מוקפד כמו בית מרקחת", אומרת דנה כוגן, לימים מפיקה בכירה. "קראו לי גברת כוגן, איפה נשמע דבר כזה? לא ברדיו ולא בטלוויזיה. פרופ' סטאשף התנהג אלינו כמו אל גן ילדים. הוא רצה להפוך אותנו לחבורה שתבלה ביחד, אז הוא הנהיג ימי הולדת, ובכל פעם שלמישהו היה יום הולדת, ידענו שבאותו היום כבר לא נעבוד כי הפרופסור הכין מסיבות והפתעות. הוא גם דאג שכולנו נקבל טלוויזיה הביתה, כי הרי אנחנו עובדים בטלוויזיה. כשחזרתי לרשות השידור נחתתי לתוך מהומה ומבולקה".
פולני קיבל חלל של מאה מטר מרובע, מסגריה, נגריה, "ואת הצביעות עשינו במסדרון. מאוד הקפדתי על הכסף, ואני זוכר שפעם הגיעו ממחלקת החשבונות של הטלוויזיה הכללית ורצו לראות איך אנחנו עובדים. הם מעולם לא פנו אלינו באף שאלה ולא היו מוכנים ללמוד מהניסיון שלנו למרות שעבדנו כבר ארבע שנים. הם ראו את התקציב שהיה בלירות, והראיתי להם את תקציב הרכישות והאביזרים שעמד על 25 אלף לירות לשנה. הם הסתכלו ואמרו 'אתה בטוח? לא טועה? זה לא 250 אלף?' בכללית, שנשלטה על ידי הממשלה, היה כבר אז בזבוז מאוד גדול אבל אנחנו, שעבדנו תחת ההדרכה של רוטשילד, היינו מאוד יעילים".
שחור ולבן היו אז שני הצבעים היחידים בטלוויזיה ופולני שיחק כמיטב יכולתו עם 50 גוונים של אפור, עד שהתייאש. "זה היה משעמם ומסובך, אז בשלב מסוים החלטתי לקנות את כל הצבעים שהיו לטמבור ולמרות שהשידור היה שחור לבן, עשינו תפאורה בצבע וזה היה נראה הרבה יותר חי וצבעוני". גם תוכניות שצולמו מאוחר יותר בצבע נאלצו להמתין לאמצעי שידור שמאפשר שידור בצבע, וזה בתורו נאלץ להתמודד עם האנטי מחיקון, המצאה של ממשלה שהעדיפה שהציבור ישמור את ההון שלו במקום להוציא אותו על טלוויזיות צבעוניות.
חוסר הניסיון והראשוניות היו קרקע פורייה ליצירתיות. "לא היה לנו זום במצלמות. היו 4-3 עדשות וכדי לצלם מרחקים שונים היינו צריכים להחליף את העדשה. אז כדי לקרב אינפורמציה למצלמה, בנינו מין ארגז כזה עם חורים מרובעים באורך של מטר ובחזית שמנו אינפורמציה קבועה ובשלב מסוים מישהו עמד מאחור ודחף את זה לכיוון המצלמה. לזה שבנה את הקופסה קראו משה, אז קראו לו מויישה זום.
"אני זוכר שעשינו את הדמות של 'השריף' והיינו צריכים לדמות סוס דוהר עם נוף מתחלף, אז בנינו סוס שהזיז את הנוף תוך כדי תנועה. בלונדון יש חנויות מיוחדות שמוכרות את כל הציוד הזה מוכן ופה בנינו והמצאנו הכל מאפס. הכל הוקלט על סרט וידאו שני אינץ', תוכנית של חצי שעה היתה גליל שבנאדם אחד התקשה להרים למכונית והיה צריך לחתוך פיזית עם סכין גילוח על מכשיר שמגדיל את הסרט. ובכל פעם היו קפיצות והיו צריכים לחתוך עוד טיפה, מדויק, כמו מוהל".
"השריף". הסוס הזיז את הנוף.
"הטלוויזיה חשפה את החולשות של המורים"
25 דקות ארכו השיעורים הראשונים בטלוויזיה הלימודית, שהתמקדו במתמטיקה, אנגלית וביולוגיה. ב-33 בתי ספר ברחבי הארץ שהצליחו לקלוט את השידורים, כונסו כיתות ז' ו-ט' בשעה היעודה בחדר הטלוויזיה, שם הוצא המכשיר מהארון והפנט את התלמידים. מורים ברחבי הארץ נהרו להשתלמויות בחופשות הקיץ ופסח וקיבלו הדרכה איך לשלב את מכשיר הפלא בשיעורים הרגילים.
"לא תמיד ההטמעה עברה בצורה חלקה", נזכר יעקב לברבוים, שנחשב למנ"כל המיתולוגי של החינוכית, "היו מורים שהתנגדו לזה, שהרגישו שלוקחים להם את הנשמה של ההוראה, את המקום האישי. פתאום הטלוויזיה היא אישיות שמתחרה עם המורה המלמד בכיתה. זו היתה מהפכה כי התפיסה שלנו של איך ללמד היתה שונה, אז מורה שרגיל להיכנס לכיתה וללמד מה שהוא מלמד עשר שנים, פתאום צריך ללמוד בעצמו חומר חדש".
תלמה סטקלוב היתה מורה למתמטיקה בתיכון כשצוות של הטלוויזיה החינוכית הגיע לבית הספר שלה כדי ללקט פידבקים מהמורים והתלמידים. "כנראה שכולם אמרו להם שזה נהדר אבל לי היו הערות, ולמחרת הם צלצלו ושאלו אם אני מוכנה להצטרף לצוות שמדריך את המורים. אני האמנתי שטלוויזיה לא צריכה ללמד את מה שהמורה עושה הכי טוב אלא לתת פן אחר, יותר ויזואלי, להבין את המתמטיקה בצורה עמוקה יותר, לא ללמד כפל וחילוק אלא את הדרך ההגיונית לפתרון בעיות. מצד שני המשדר הוא רק טריגר, המורה עדיין צריך לדעת איך לכוון ועל מה לדבר. מה שקרה הוא שהטלוויזיה חשפה את החולשות של המורים. היה לי מפגש עם מנהל שהיה אחראי על המתמטיקה של בית הספר והוא עשה שגיאות איומות. הדבר הכי בולט היה שבמקום שבו מורים מתקשים, התלמידים שלהם יתקשו מאוחר יותר".
ארווי קפלן היה עולה חדש מארצות הברית עם ניסיון דווקא מהצד החשוף של המצלמה, כשהגיע לחינוכית והשתלב בתפקידי הפקה ובימוי. הוא האיש שהביא לכם קלאסיקות כמו דבי וגבי ודמויות בלתי-נשכחות כמו מיסטר קשטן והשריף גודמן, השריף של הוליווד הילס. "לפני אלה שידרנו תוכניות שהיום אני קצת מתבייש בהן", משחזר קפלן, "כי הקצב של הדיבור היה איטי כאילו אנחנו מדברים למטומטמים. קראו לזה lets learn English ועשיתי עשרים תוכניות כאלה לפני שעברנו ל'דבי אנד גבי' שהיתה קצת יותר יצירתית".
נקודת המפנה, תאמינו או לא, היתה דווקא תוכנית של "רחוב סומסום" האמריקני שנחתה באולפנים. "קיבלנו העתק וכל הבמאים נכנסו לחדר וצפו בהקרנה וכולם יצאו משם עם הפה פתוח. לא ידענו שאפשר לשדר בקצב כזה, לא ישר אלא סביב העניין, כמו פרסומת, ולדבר כמו בנאדם ברחוב ולעשות צחוק. הישראלים היו אז רציניים וכבדים וכל היועצים היו מהאוניברסיטה אמרו שזה לא בשבילנו. לקח להם זמן והם הבינו כמה מוצלח הסומסום".
"היה לנו חופש מאוד גדול מבחינה יצירתית כל עוד שירתנו את המטרה", מחדד יוסי רונן, שצמח בכור ההיתוך של החינוכית כבמאי ומפיק. "מה שהעסיק אותי היה איך לעשות את זה מעניין ולא רק משכיל. "ביימתי סדרה שקראו לה 'עברית בסימן טוב', עם דודיק סמדר. זאת היתה סדרה ללימוד עברית לעולים חדשים ושברנו את הראש איך לצאת מגבולות האולפן. המצאנו מורה דרך ישראלי, עם שפם ומכנסיים קצרים, שנוסע לכל מיני מקומות בארץ וקורים לו כל מיני אירועים וזה צולם בכל הארץ מאילת ועד מטולה, וזאת היתה סדרה מאוד אהובה".
הקיץ של "זהו זה"
השנים חלפו. הטלוויזיה הכללית התבססה (והתאַבְססה), מכשירי טלוויזיה הלכו והתרבו ושעות השידור הלכו והתרחבו גם לשעות אחר הצהריים והערב. הטלוויזיה החינוכית גלשה אט אט מתוכניות חינוכיות פר אקסלנס למגזינים עם אופי בידורי ששודרו גם בשעות שאחרי הלימודים ובחופשים.
"אני חושב שאת העוצמה הכי גדולה של הטלוויזיה הרגשתי כשהתחלנו לעשות את 'זהו זה' בקיץ 78'", משחזר רונן. "הרעיון היה שנעשה תוכנית שתתפוס את בני הנוער בקיץ. חיפשנו נוסחה שתהיה דידקטית אבל גם מבדרת. אני התבקשתי להיות במאי מעצב, והתפתח ויכוח בצוות כמה תוכניות נעשה בשבוע. אני אמרתי שכדי לתפוס את בני הנוער, צריך שלוש תוכניות בשבוע ושלושה שידורים חוזרים. אנשים חושבים שהמציאו את המילה רצועה בערוץ 2, אבל כבר ב-78 דיברנו על רצועת שידורים בארבע אחה"צ".
רונן, שלמד אז תיאטרון באוניברסיטת תל אביב, זכר בחור צעיר בשם שלמה בראבא שהשתתף איתו בהצגה והשכיב אותו מצחוק בין החזרות. הוא ביקש ממנו להגיע לאודישנים וזה הביא איתו את מוני מושונוב ודליק ווליניץ. "המפיקה והעורכת של 'זהו זה' אמרה שצריך אנשים מפורסמים, ואני אמרתי אם נעשה שישה שידורים בשבוע, תוך שבוע הם לא יוכלו לחצות את הכביש בשקט".
תרגול על יבש זה לחלשים והחינוכית הוצנחה אל השידור החי הראשון בתולדותיה עם "זהו זה". התוכנית החלה כאוסף של פינות מגזיניות ומגישים בתפקיד עצמם. "לא היה איך להכניס שיחת טלפון בשידור חי. היו המון קשיים ולקח לנו כמה דקות להשתלט על עניין הטלפון, אז גייסנו את להקת 'ברוש' שניגנה חי באולפן, ובמהלך הדקות קיבלנו שיחות", נזכר רונן.
בעקבות פינה שהגישו דב רייזר ואבי פניני ושעסקה בחידות היסטוריות, נולד הפרס "חולצה ותקליט". "החולצות של 'זהו זה' לא היו בחנויות כי עשו את זה במצבעה של החינוכית. כשהבת שלי בת השנתיים הסתובבה ברחובות גבעתיים עם חולצת
.'זהו זה', הילדים חשבו שהיא ענתה על החידות".
ההצלחה הגיעה בצורת קריסה של מרכזיית הטלפון של רמת אביב, תחת עומס האנשים שרצו חולצה ותקליט. "תוך כמה ימים צלצלו מהדואר - עוד לא היה אז בזק - ואמרו שמתקשרים אליהם אלפי ילדים. אז מהתוכנית השנייה והשלישית הגבלנו את אזורי החיוג. בהמשך עברנו לפורמט היותר מוכר של תוכנית עם נושא שהמגישים משחקים בה, אבל זה היה כשהטלוויזיה כבר השתנתה לחלוטין.
"את רוב הדברים המצאנו מאפס. למדנו איך מאירים ומצלמים ומביימים, את התפאורה היו בונים בטלוויזיה עצמה וגם תופרים את התלבושות. אנשים לא יודעים איזה אוצרות נשארו שם. אם היום תיכנסי למחסנים של החינוכית, תגלי שם מאות מטרים מרובעים עם תפאורות שכבר לא עושים איתן כלום ופשוט מונחות שם. תוכלי פשוט לראות את כל הסדרות דרך התפאורות והתלבושות והבובות. הילדים של היום כבר פחות מכירים, אבל מונחת שם חתיכת היסטוריה".
