אחד מחמשת הגדולים, ויותר מזה / טור
יוהאן קרויף שהלך לעולמו בגיל 68 הוא לבטח אחד מהגדולים אי פעם, סמל לחן והפתעה שתמיד הביא הצלחה ופופולריות. אבל להולנדי האגדי היו הרבה פנים, של שחקן גדול, מאמן מבריק, פילוסוף ואידיאליסט פוליטי. אבינעם פורת נפרד
בואו נדבר על גמר 1974. אני זוכר במדויק את השידור בשחור-לבן, איך אפשר לשכוח. במחוזתנו במזרח התיכון, העדפת האוהדים הייתה לערך 2:98 להולנד. קודם כל מפני שהיה מקובל שרוב ההולנדים הצילו יהודים מציפורני הנאצים, שנית ומקצועית: גרמניה נחשבה כמכונה אוטומטית שתמיד תיתן מה שמצפים ממנה, והולנד לעומתה הייתה רחוב ההפתעות.
עם כל הכבוד לקייזר פרנץ בקנבאואר, הליברו המדהים של גרמניה, יוהאן קרויף סימל את החן והמפתיע בהצגה. קרויף הוכשל לפנדל כבר בדקה הראשונה אבל המכונה הגרמנית של הלמוט שן חפרה וחפרה כדרכה עד שמצאה את התעלה ל-1:2. בארץ קיבלו את התוצאה בכאב רב.
עוד לפני שהגיע לגמר המונדיאל, הוא ביקר בישראל עם אייאקס שבדקה את מוכנות הבחורים של עמונאל שפר לקראת האולימפיאדה במקסיקו. הקונצרט הסתיים ב-1:6 להולנדים. אני זוכר ראיון איתו במלון הצנוע רמת-אביב (שנחשב אז לאחד המפוארים) בלילה שלאחר המשחק. הוא ישב איתי עד אחרי חצות והיה מפוקס בכל תשובה, כאילו זה הראיון החשוב בחייו. הוא אפילו לא ידע לאיזה עיתון הוא מתראיין ("חדשות הספורט" המיתולוגי). תשובותיו היו בהירות כמו המחשבה שלו על המגרש. לנו, כנראה מטעמי נימוס, הוא נידב כמה שבחים.
יוהאן קרויף אחראי לפחות על ארבעה תהליכים בכדורגל העולמי שהשפיעו על תקופות. הראשון הוא כמובן כשחקן מדהים, חלוץ קו שני שהעביר את השליטה בהולנד מפיינורד לאייאקס אמסטרדם, אותה הוביל לשלוש אליפויות אירופה. לשם השוואה, אייאקס הנוכחית מתקשה כבר שנים להכנס לשלב הבתים הראשון.
התהליך השני הוא הובלת ה"טוטאל פוטבול" של נבחרת הולנד, הכדורגל שבו כמעט כל שחקן יכול וצריך לעשות הכול על המגרש. המאמן שהנהיג היה ריינוס מיכלס, והשחקן שהנהיג במגרש היה קרויף. הולנד הגיעה בזמנו לפסגות גבוהות למרות שרק מעטים משחקניה היו כוכבים אמיתיים. השוער יאן יונגבלוד היה בינוני, ומי שהתקרבו כך או אחרת לרמתו של קרויף היו יוהאן ניסקנס, ארי האן וב-1978 האיש והקורה (בגמר מול ארגנטינה שניצחה בהארכה 1:3) רוב רנסנברינק.
וכשאתם רואים היום את ברצלונה, תחשבו איך הכול החל. ממעמד של קבוצה מובילה בספרד זינקה בארסה לצמרת העולמית עם הגעתו של קרויף באמצע שנות ה-70. הוא היה זה שכשחקן החזיר לה אליפות אחרי 14 שנות בצורת ב-1974, וזה שכמאמן הביא לה את גביע האלופות הראשות ב-1992. לצד ההישגים הוא הדריך כוכבים כמו פפ גווארדיולה, מיכאל לאודרופ, רונלד קומאן, חריסטו סטויצ'קוב וגאורגה חאג'י.
קרויף השתלב בברצלונה לא רק ככדורגלן נערץ וכמאמן מבריק, אלא גם כאישיות שיודעת לבטא עמדות פוליטיות. הוא דחה את הצעתה של ריאל מדריד שזוהתה עם השליט האכזר פרנקו, ואם זה לא הספיק, הוא עבר על החוק והעניק לבנו שם קטאלוני - ג'ורדי.
אבל גם אם מתעלמים מהמאמן, המתראיין והפוליטיקאי, ומסתכלים רק על השחקן הרזה ההוא, הרי שגם בזווית הצרה הזו יוהאן קרויף הוא אחד מהגדולים. לבטח בחמשת הראשונים. הוא לא היה המסי או הרונאלדו של שנות ה-70, הוא היה טייקון בפני עצמו. אגדת כדורגל אמיתית.
לפנייה לכתב/ת 
