נמאס לי מהמשטרה אז הפכתי לפושע

אם יש משהו משותף לפעילות שלי בתור בלש ואחר כך בתור עבריין, זו המשיכה לאקשן. 17 שנה שירתתי במשטרת ישראל. הייתי בלש ורכז מודיעין שלא מפחד להתעמת עם אף אחד. הייתי מהשוטרים המורעלים האלה שפועלים מתוך אידאולוגיה ואכפתיות, מתוך רצון לנקות את הרחובות מעבריינים ולהילחם בפשע.

(יאיר שגיא)

אבל באיזשהו שלב משהו התחיל לחרוק. האינטנסיביות של העבודה עייפה אותי, היומיום שחק. המוטיבציה הפכה לתסכול. מהמשכורת, מהתנאים, מחוסר האמון הציבורי, ממינוי מקורבים, מפרוטקציות. עבדתי כמו חמור 12 שעות ביום, שהפכו בלי להרגיש גם ל-14 ו-16. לא היה לי לא יום ולא לילה, לא שבתות ולא ארוחות שישי משפחתיות. סיכנתי את החיים על בסיס יומיומי ובסוף החודש קיבלתי תלוש עלוב.

בתוך התסכול הזה, האירוע ביפו היה הרסני לגמרי. ישבתי על הזנב של משפחת פשע מיפו שסחרה בסמים. היו לי עדויות של סוחרים קטנים שתפסתי - פה מישהו שמכר כמה גרמים של קריסטל במועדון, שם איזה סטלן שנעצר בגלל עבירת תנועה ותפסו עליו כמות של חומר. העדויות כיוונו אותי לכתובת אחת, לתחנת הסמים של המשפחה שעובדת באין מפריע.

ואז נתפס עבריין שזימר לנו ששם, בתחנת הסמים ההיא, עוברים ממש עכשיו אמצעי לחימה. ידעתי שאם אחכה לצו חיפוש, אני אאבד את המומנטום. הקפצתי שתי ניידות ותוך פחות מעשר דקות היינו בכתובת. דפקנו על שער הברזל הגבוה אבל לא היה מענה. אחד השוטרים טיפס מעל החומה, קפץ לתוך החצר ופתח לנו את השער. התחלנו להתפרס במתחם, אבל הוא היה מסובך יותר ממה שחשבתי: חומות גבוהות של בלוקים ודלתות ברזל אטומות, מבנים שנבנו ללא היתר. נתקענו בלי יכולת להתקדם הלאה. מעבר לחומה שמענו צעקות ואנשים רצים. יצאנו לרחוב והתחלנו להקיף את המתחם בריצה ולחפש כניסה אחרת.

התבחבשנו שם. לא הצלחנו למצוא את האמל”ח, לא הצלחנו בכלל להיכנס לתחנת הסמים. חזרתי לתחנה בידיים ריקות. מסתבר שבמקום שבו השוטר שלי קפץ מעל החומה כדי לפתוח לנו את השער, גר איש דת מכובד. עשינו לו חיפוש בבית, הפכנו מגירות, שברנו כדים בגינה. הזמנו כלבנים. אבל נאדה. לא מצאנו כלום. התחילו הפגנות. ראש עיריית תל אביב היה צריך להתערב. מפקד התחנה התנצל. בסוף הצליחו איכשהו להרגיע את הרוחות.

ידעתי שפישלתי שם. לא רק שלא מצאתי שום דבר שיאשש את החשדות שלי, גם פעלתי על דעת עצמי וכמעט גרמתי לאינתיפדה קטנה. ימים מתוחים מאוד עברו עלינו בתחנה, אבל ידעתי שבקרוב זה יירגע. היו לי כל כך הרבה הצלחות מאחוריי, שמותר לבנאדם גם לפשל לפעמים. אולי הייתי צריך לחכות לצו חיפוש, אולי הפתיל הקצר שלי עשה הפעם נזק - אבל זה שבמקום הזה מתבצעת פעילות עבריינית לא היה מוטל בספק.

לא קיבלתי שמץ גיבוי. לא ממפקדים ולא מחברים. פתאום הייתה איזו הסכמה כזאת שאני אלים וקיצוני מדי בדרכי הטיפול שלי בפושעים. שמה פתאום אני פועל באופן עצמאי ונכנס למקרים האלה עם מעורבות רגשית ואישית. הבנתי שאין לי מה לחפש יותר במערכת הזאת. מה שנשאר זה למצוא דרך אחרת לפרנס את המשפחה שלי.

אם אתה כבר לא יכול להיות שוטר, רוב אפשרויות התעסוקה שלך הן בעולם הפשע. לקח לי זמן להתרגל לרעיון הזה, אבל ידעתי שאם אתחבר לעבריינים שאני מכיר היטב, יש סיכוי שאצליח לעשות הרבה מאוד כסף בלי לעבוד קשה מדי. שיש כאן הזדמנות. התחלתי לשמש כשומר ראש של כמה מבכירי העולם התחתון בדרום הארץ.

רוצים להמשיך לקרוא? לחצו כאן...