"צריך להתאים את צורת הלמידה לעידן הנוכחי"

בשיתוף חברת "טבע"

"ההתחלה היתה בכיתה י"א כשלימדתי בחוג מחשבים לילדים. בסוף שנת הלימודים אחת המשתתפות, ילדה בכיתה א', פרצה בבכי כשהיא הבינה שזה השיעור האחרון. היא חיבקה אותי ולא רצתה ללכת.

"זה היה רגע שבו משהו זז לי בלב. הבנתי שנוצר קשר אינטימי ומאוד נעים ביני לבין התלמידים. מאותו רגע ידעתי שהייעוד שלי הוא לעמוד מול קהל. מאז הדרכתי ולימדתי בכל מסגרת אפשרית. אחרי שסיימתי תואר ראשון בביולוגיה עם תעודת הוראה, החלטתי להיות מורה בבית ספר."

דנה דרינברג ותום הגלעדי - מלמדים קצת אחרת

דנה דרינברג (26) הגיעה לצפון מכפר סבא בעקבות לימודי ביוטכנולוגיה במכללת תל חי. שניהם מלמדים כיום מדעים בבית הספר דנציגר בקריית שמונה, בדרכים קצת אחרות ממה שאתם מכירים.

כל זה במסגרת פרויקט "מצוינוטבע" - תוכנית שמעודדת מצוינות בבתי ספר בפריפריה ומופעלת בבית הספר דנציגר מזה מספר שנים על-ידי חברת טבע ומכון "ברנקו וייס" - שמקנה שעות הוראה נוספות במדעים לתלמידים משכבת כיתות ז'.

ביקשנו מהם לספר על החוויות שלהם כתלמידים וכמורים ועל לימודים כיום, איך מושכים תלמידים להתעניין בדברים חדשים, מדעים ועל שיטות לימוד חדשות - כדי לעשות את זה חדשני ומעניין, ביקשנו מהם לראיין זה או זו:

דנה: אז למה בחרת דווקא במדעים?

תום: זה תחום שתמיד ריתק אותי. בעולם יש עומק אינסופי, ומדעים זה תחום שחוקר את העומק הזה. באיזה עוד מקצוע ייצא לי לחבר את הילדים לדברים המדהימים שקורים בעולם? אני נגנב כל פעם מחדש כשאני מדבר איתם על מיליארדי האטומים שמהם עשוי הגוף שלנו. זה הרי בלתי נתפס.

דנה: אני כל כך מבינה. במדעים הכל מעורר סקרנות ורלוונטי לחיי הילדים: אם זה גוף האדם או בעלי חיים או אפילו חקר תהליכים בנחל ליד הבית. וכמובן, יש גם מעבדות וניסויים.

תום: אז תמיד היה ברור לך שאת רוצה להיות מורה למדעים?

דנה: בכלל לא. כנערה הדרכתי בצופים ומאוד אהבתי את זה, אבל לא חשבתי על הוראה. הלכתי ללמוד ביוטכנולוגיה כי בתיכון ביולוגיה היה המקצוע היחיד שבאמת אהבתי. זה היה בזכות המורה לביולוגיה, שהיתה היחידה שלימדה בצורה ממש מעניינת ומצחיקה.

ואז הלימודים האקדמיים טפחו על פניי. היה לי משעמם ויבש מדי, ולא יכולתי לדמיין את עצמי סגורה במעבדה כחוקרת. למזלי, מצאתי מפלט כמדריכה בבית ילדים בקיבוץ להבות הבשן. שם הבנתי שזה האני האמיתי שלי: לעבוד עם ילדים. גם החשיבה שמאחורי זה קסמה לי. אני מאוד אוהבת לקחת רעיון ולחשוב איך הופכים אותו לשיעור מעניין. החלטתי לחבר את ההוראה לאהבת הביולוגיה, וככה יצא שאנחנו קולגות.

כל שיעור מתחיל עם יוגה

תום: אני שמח על זה. במיוחד כי אני חושב שאנחנו מגיעים עם תפיסה דומה להוראה. זה בולט במה שאנחנו עושים בתוכניות הלימוד של 'מצוינוטבע'.

דנה: נכון. המפגשים עוסקים השנה בנושא ה'אני' באופן רוחבי. כל מורה בצוות התוכנית עוסק בנושא הזה מהזווית של המקצוע שלו. אני חושבת ששנינו שמים דגש על הקשר בין גוף ונפש. בתור מי שמתרגלת יוגה כבר כמה שנים, אני מתחילה כל שיעור בתרגול של תנוחות יוגה על מזרונים כמה דקות. המטרה היא לחבר את הילדים לתחושות שלהם כאן ועכשיו.

אחרי זה אנחנו מדברים על רגשות ועל מה שהמדע גילה בנושא הזה. למשל, דיברנו על מחקר שמצא שלכל רגש יש מקום משלו בגוף. הכעס למשל נמצא בראש, ודיכאון זו תחושה של חוסר אנרגיה בכל הגוף.

תום: גם לי חשוב לשלב בין הצד המדעי התיאורטי לבין התחברות לחוויות של הילדים ביומיום. למשל, אני מדבר איתם על תרופות פלצבו ועל זה שמחקרים מוכיחים שאפקט הפלצבו עובד ושאנשים אכן יכולים להתרפא מכוח המחשבה שלהם. אחרי זה אנחנו מדברים על המשמעות של התובנה הזאת לחיים שלנו ואיך היא יכולה להשפיע על היכולות וההישגים שלנו.

דנה: מצחיק כמה זה רחוק ממה שלימדו אותנו בבית ספר. גם בעבר וגם היום יש בעיניי יותר מדי עיסוק בטפל ולא בעיקר במערכת החינוך. אני מאמינה שצריך לעסוק פחות בהספק של חומר לימודי נתון ויותר בחיים האנושיים, בהשפעות של החברה עלינו, בערכים. זה מה שהילדים יקחו איתם הלאה. צריך לתת יותר חופש פעולה למורים.

תום: אני מסכים. בכלל, צריך להתאים את צורת הלמידה לעידן הנוכחי. ילדים רגילים היום לדלות מידע מיוטיוב ומוויקיפקדיה. זה כבר לא מתאים להושיב אותם שעה שלמה מול מורה ולוח ומצגות, ולכעוס עליהם שהם מתעסקים בסמארטפון שלהם כל הזמן.

אני חושב שצריך לוותר על התפיסה הרווחת עדיין שהמורה הוא מרכז הידע,

כי את המידע הילדים יכולים למצוא בעצמם. אנחנו צריכים לשמש כמתווכים שמסייעים להם להגיע למקורות מידע, ולהבחין בין סוגים שונים של ידע. למשל ידע מדעי פורמלי מול ידע שנצבר מהתנסות או תחושות שלנו.

דנה: אתה זוכר רגע מרגש במיוחד מהמפגשים בתכניות של "מצוינוטבע"?

תום: כן, זה היה כשדיברתי עם התלמידים על מחקרים שמצאו שהודיה גורמת אושר גדול. כסיכום לנושא ביקשתי מהם לכתוב מכתב תודה למישהו בסביבה הקרובה שלהם. לרוב הם בחרו באחד ההורים, ובעקבות המכתבים נוצרו בין הילדים להורים רגעים מאוד אינטימיים ועוצמתיים. אחת הילדות סיפרה, למשל, שאימא שלה ממש בכתה כשהיא קראה את המכתב. זה טלטל אותי.

דנה: תכף גם אני אתחיל לבכות. אנחנו עוברים חוויות חזקות בכיתה. גם אני התרגשתי כשהילדים הגישו עבודת סיום בנושא רגשות בגוף. אחד הילדים, למשל, כתב שיש ילדה בכיתה שהוא אוהב וכשהוא חושב עליה יש לו פרפרים קטנים באזור הבטן וצמרמורות באזור הידיים. זה שימח אותי מאוד. ילדים הם הרבה פחות ציניים ממבוגרים, ולכן אפשר להגיע איתם לדיון מאוד משמעותי.

משפחה אחת גדולה

תום: זה מקסים. אגב, בתור מורה חדשה בבית ספרנו, איך זה ללמד בקרית שמונה, עיר מאוד משפחתית שבה כולם מכירים את כולם?

דנה: אני מאוד אוהבת את זה. יש בעיר תחושה של אחדות גורל. נחשפתי לחמלה וסולידריות בעוצמה שלא הייתי נחשפת אליה במקומות אחרים. קשה לספור, למשל, כמה פעמים מורים והורים הזמינו אותי לארוחת ערב.

תום: אני לא יכול ללכת ברחוב בלי לעצור לסדרת ברכות שלום עם ההורים של תלמידים. המורים כאן הם דמות משמעותית במארג העירוני, וזה מאפשר ליצור קשרים אנושיים חמים. כמובן, לפעמים אני מרגיש קצת חשוף.

למשל, אחת השכנות שלי היא סבתא של אחת התלמידות שלי ובבית ממול גרה מורה שעובדת איתי, אז אני צריך להקפיד על לבושי כשאני יוצא לזרוק את הזבל. את מרגישה קושי לשמור על הפרטיות שלך?

דנה: לא ממש. החוכמה היא לשים גבולות. למשל, כשהגעתי למצב שהתלמידים פנו אליי על כל פסיק בווטסאפ, אמרתי להם שיתקשרו אליי במקום לכתוב לי. זה אכן שיפר את המצב, כי זה יותר מעיק מבחינתם להרים טלפון ואז הם בוחרים להגיד רק דברים חשובים באמת.

תום: זו אכן עבודה תובענית, בייחוד בעידן הדיגיטל. אבל עם התובענות בא הסיפוק. מצד אחד, גם כשאני בחופשה באילת אז מתקשרים אליי בענייני עבודה. מצד שני, זה גורם לי להרגיש שאני דמות משמעותית ושרוצים להתייעץ איתי. זה מחזק את תחושת השליחות שלי בהוראה.

תחרות "המורה של המדינה" יצאה לדרך, זו השנה השמינית, במטרה להוקיר ולתת כבוד למורים שלנו. השנה, בפעם הראשונה, ייבחרו גם מורים במסלול המדעים ביוזמת חברת “טבע”