טומי אלתגר: "אשתי לא סומכת עליי"

אלכס בת שנה. ילדה קסומה. שילוב של עדינות עם תזזיתיות ולעיתים היא גם מזכירה חתול, בעיקר בלילות. היא ילדה 'מגמדת'. כלומר היא מגמדת את כל הדברים האחרים בחיים והופכת את הכול ליותר פשוט. אם לפניה התעסקנו בשאלות חומרניות מיותרות כמו ''מאמי, לאיזו מסעדה נצא בשישי?'' או ''בייבי, איפה נשב היום לשתות יין?'' אז היום בזכות הקסם הזה הכול יותר פשוט. אין מסעדה בשישי ונשב לשתות יין בסלון אחרי שהיא תירדם. היא מאוד אוהבת תשומת לב לכן ניתן לומר שהיא גם מגמדת את היכולת לעשות כל דבר אחר מלבד להתעסק בה לא רק כאשר היא ערה, אלא אפילו בזמן שהיא ישנה. גמדה מגמדת ואהובה שלנו.

אולי יעניין אתכם גם:

אז איך ההרגשה לשאת ברחם ילד לא שלך?

שרי אלפי לא חושבת שיש לה טפשת הריון

חופשה זוגית עם הווטסאפ המשפחתי

בחלוף השנה האחרונה גיליתי שמעבר להתאהבות שהולכת ומתעצמת באלכס, מתחזקות גם התחושות הפנימיות כלפי בת הזוג, אמא של אלכס, איילה. חוץ מהערכה ואהבה גדולה כלפיה, כשגבר הופך להיות אבא, התחושות הסודיות הפנימיות קמות לתחייה - בת הזוג שלי לא באמת סומכת עליי. כאילו, היא סומכת עליי ברמה המוסרית של זוגיות, אמון וכל המשתמע מכך אבל ברמה האופרטיבית של עבודות אב פשוטות - פשוט לא.

טומי, איילה ואלכס

אולי 'לא סומכת עליי' זו הגדרה קיצונית מדי אז 'לא כל כך סומכת עליי' נשמע טוב יותר, אפילו קצת חמוד. זה מתבטא בדברים הקטנים, הבינוניים והגדולים הקשורים למשל במספר נקודות בחייה של הנסיכה שלנו - אוכל, שינה, הלבשה, טיולים בפארק, החתלה, אופן ההרמה ועוד רבים וטובים – כל חייה בגדול. אשתי לא כל כך סומכת עליי.

שאלות פשוטות כמו "כמה היא אכלה?" או "כמה היא ישנה?" הפכו להיות השאלות המלחיצות ביותר במהלך היום. מסוג השאלות שישר גורמות לי, בתור האבא, לסחרור, לחץ קל ולחישובים של זמנים מדויקים כדי לשמוע את אותה תשובה שוב ושוב - "היא לא אכלה מספיק" או "תמיד איתך היא ישנה פחות". אולי זה נכון, ועדיין השאלות האלו גורמות לי לחפש תשובה שמחד תרגיע את האם הדאגנית ומאידך תהיה הגיונית דיה בתקווה שתאמין לי. הרי היא לא כל כך סומכת עליי.

לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

אני מבין את איילה. אף פעם לא הייתי אבא. אמנם גידלתי וחינכתי כלבים מגיל צעיר, אמנם אני עובד עם ילדים כבר למעלה מעשור, אמנם קראתי כל ספר שקשור בחינוך וגידול תינוקות החל מ"הלוחשת לתינוקות" ועד "האריה שאהב תות". אמנם אני מבלה עם הילדה שעות רבות, מהבוקר עד הצהריים, כל יום. אני משחק איתה, שר שירים, מקריא סיפורים, בונה לה מסלולים אתגריים בבית כדי לעודד התפתחות קואורדינטיבית ועוד ועוד. כל זה מהווה ריכוך קל בתחושותיה של אשתי כלפיי אך ממש לא מבטל אותן. נו שוין.

אכלה מספיק או לא?

אולי בעצם זה אני שמייצר את התחושה הזו. כמו רבים אחרים, קצת קשה לי לקבל הוראות בכלליות ומאשתי בפרט. למשל – אשתי מבקשת ממני להלביש את הקטנה וישר אני ניגש לעבודה. לוקח את היצור הקסום הזה, מנשק אותה, מצחיק אותה, נאבק בה שתשכב על הגב, מנשק לה את הבטן, מדגדג אותה והיא מושכת לי בשיער ומנסה להסתובב על הבטן.

על הדרך אני מחליף לה חיתול, מופתע מהריח, מורח לה משחה שרק בעזרת מגבון לח היא יורדת לי מהאצבעות, מזיע ונלחם ברגליים הקטנות שלה שמסרבות להיכנס לתוך המכנסים ובראש שנזרק אחורה בזמן שאני מלביש לה את החולצה. זהו סיימתי.

כל זה עבר בחיוך והנאה ואהבה אינסופית. אבל, כשאני מסיים את הקרב עם הנסיכה, אשתי האהובה יורה לעברי בחצי הומור ויותר רצינות - ''ככה אתה מלביש אותה?!'' ואז מלבישה אותה בעצמה, מסדרת את החיתול, מתאימה לה מכנס אחר לחולצה אחרת ולוקחת את כל הקרדיט לעצמה. היא תינוקת, למען השם, מה זה משנה אם היא לובשת מכנס תכלת עם חולצה ורודה?!?

אז איך אנחנו הגברים מתמודדים עם התחושה שלא סומכים עלינו? התשובה היא קלה - פסיביות. בולעים רוק, נושמים עמוק, מתעלמים, קצת נעלבים, עדיין מעריצים אתכן על כל מה שאתן עושות אך ממשיכים הלאה פשוט כי אין לנו ברירה. הלכתי להחליף חיתול.