עגנון שלי: פרויקט מיוחד

צרויה שלו:

תארו לעצמכם שני ילדים קטנים, בני שלוש וארבע, מקפצים במיטותיהם הקטנות בחדר הילדים ומריעים –"עג-נון! עג-נון!". הבית מוקף פרדסים ומבעד לחלונות מנצנצים אורות קלקיליה השייכת עדיין לארץ ירדן. כי שנות השישים רק התחילו אבל אנחנו בכלל לא שם. כי במרכז החדר יושב בשיכול רגליים אב צעיר וספר בידו ולוקח אותנו לזמנים אחרים למקומות אחרים. בין העיירות והקהילות היהודיות של גליציה אנחנו נודדים, בתחילת המאה ה-19, בעקבות רבי יודל - חסיד המנסה לאסוף כסף כדי למצוא שידוך לבנותיו. ואנחנו, אחי ענר ואני, מקשיבים מרותקים, נמשכים אחר הסיפורים ומסרבים לעצום את עינינו לפני שנזכה בהדרן, ועוד אחד.

"עג-נון! עג-נון! " אנחנו שבים וצועקים, מלהיבים זה את זה, ואת אבינו המחייך בסיפוק ואינו יכול לסרב, למרות שכבר מאוחר. זו הייתה השעה היפה ביותר ביום ואולי גם הזמן היפה ביותר בילדותנו כולה. שעת החסד בה היינו מאוחדים באהבה לסופר אחד, שהצליח בגאונותו לבטל את כל המחיצות ולכבוש את לב כולנו בחוכמה עמוקה, בשפה שאין דומה לה, בכישרון מעורר תדהמה, ודרך האהבה הזו זכינו להעשיר ולהעמיק את השפה העברית ואת השפה הרגשית ולהחיות עולם שנעלם. הרבה תלאות עבר רבי יודל חסיד, גיבור "הכנסת כלה", בדרכו להשיג נדוניה לבנותיו, אבל אנחנו זכינו בעזרתו לנדוניה נדירה ובלתי נשכחת שמלווה אותנו עד היום הזה.

"כאב", ספרה האחרון של צרויה שלו, ראה אור בהוצאת "כתר"

שלו. זיכרון ילדות(צילום: אבי פרץ)

מתן חרמוני:

בדיוק כמו שעגנון לא קרא את קפקא ואת פרויד ולא הושפע מהם ככה גם אני לא קראתי את עגנון. אולי בתיכון יצא לי לקרוא את 'תהילה' או את 'הרופא וגרושתו', וגם את זה, בתקצירים. לא את הסיפורים בכללם. מאז לא פתחתי אף אחד מספריו של עגנון, ולא קראתי בהם אפילו לא שורה. ואם באיזה תצלום שצילמו אותי עומד ליד הספרייה שאצלי בבית ורואים שם את כתביו של עגנון, אני לא מכחיש, אלא שהכרכים האלה הם של בעל הדירה הקודמת שבה גרתי שלא היה לו איפה לשים את הספרים והכריח אותי להשאירם שם. ככה זה כששוכרים דירה. אין לך ברירה.

חרמוני. אין כל קשר(צילום: אלון סיגוי)

ואם מישהו חושב שיש איזה קשר בין הנסיעה של גיבור הרומאן הראשון שלי מניו יורק לסן פרנסיסקו לנסיעה לבין הנסיעה של יצחק קומר, גיבור 'תמול שלשום' מירושלים ליפו, הרי שהמחשבה הזו היא על אחריותו שלו בלבד. לא קראתי את 'תמול שלשום' ואין לי מושג מעלילותיו של יצחק קומר ושל הכלב בלק. וגם על הפתיחה של הפרק השני באותו הרומן שלי 'כמו שאר אחינו, אנשי גאולתנו, הניח מרדכי שוסטר את ארצו ואת עירו' אם יש איזה דמיון בינה לבין איזו שורה אחרת מאותו הרומן של עגנון אין זה אלא מקרה בלבד. זו לא הפעם הראשונה שקורה דבר כזה. ושני בעלי הבית ברומאן השני שלי, שישבו ואגדו את השטרות לאגודות ואת המטבעות למגדלים – אין שום קשר בינם ובין ברוך מאיר וצירל הורוביץ ב'סיפור פשוט'. ואיך יהיה. לא קראתי מימי את עגנון. אולי בתיכון משהו. ובכלל, אני לא כל כך מבין את כל העניין הזה של עגנון. סבתא שלי באה מבוצ'אץ'. ושם בכלל היה טשאטשקעס. לא היה שום עגנון.

ספרו החדש של מתן חרמוני, רומן התבגרות על רקע באר שבע של שנות ה-70, יראה אור בחודשים הקרובים בהוצאת "כתר"

חיים באר:

אני מלמד את עגנון במסגרות כמו אוניברסיטת בן גוריון וקתדרה, וזו חוויה מאוד מרגשת לראות כמה אנשים באים ללימוד הזה. עד כמה הוא ממשיך לסקרן. בבן גוריון יש 300 אנשים שנמצאים באולם שזה דבר מדהים. רובם בכלל לא סטודנטים לספרות עברית - יש סטודנטים לרפואה, מהנדסים שבאים וביניהם די הרבה ערבים וחרדים. אנשים קוראים ומשתתפים ומגיבים. אני חושב שאנשים מרגישים שעגנון עוסק בעניינים נצחיים של אהבה, קנאה, שנאה - מרכיבים אנושיים.

והנה סיפור: פגשתי פעם אחת את עגנון באקראי בחנות ספרים בירושלים. הוא התחיל לדבר איתי וחקר אותי על הורי ומשפחתי. ואז אמר לי במבטא גליצאי: "חייב אדם לדעת מי היו אבות אבותיו עד לפחות אדם הראשון". אחרי שהוא הלך אמר לי המוכר - אתה יודע עם מי דיברת? ולי הוא נראה בכלל נראה כמו סוכן ספרים שהגיע לחנות לרגל עסקים. אמר לי המוכר -  "זה עגנון". הייתי מאוד מופתע ומאושר ולימים הבנתי שזה כמו בסיפורים, כשנפגשים עם אליהו הנביא ולא יודעים שזה הוא. הפלא של עגנון נשאר בכתיבה שלו - לא ביומיום ולא בהתנהגות שלו. הוא היה מעין צינור שדרכו איזו ישות עליונה העבירה מתנות לבני המין האנושי. כמו מוצרט.

באר. פגישה מקרית(צילום: דן פורגס)

הסיפור" מזלו של רוטשילד או שני הגבירים" מדבר על רוטשילד שהגיע בעילום של לעיירה והציע לתרום פי שלושה מכספו של גביר העיירה. אחרי חקירות ואחרי שהבינו האנשים שמדובר ברוטשילד בכבודו ובעצמו, התברר כי הגביר בכלל בחובות וכל יצא רוטשילד נפסד. זה מתאר בעיני את העולם של עגנון כפי שהוא משתקף כיום - יש בינינו יותר מדי אנשי "ממון" ו"זהב", שמהר מאוד מתברר שאין בהם כלום. שמעתי על כמה כאלה לאחרונה. אז עגנון רלוונטי מתמיד, לפחות בראייה הזו.

בימים אלה רואה אור ספרו של חיים באר "חדרים מלאים ספרים" המתחקה אחר הבדיה והמציאות של תקופת שהייתו של עגנון בגרמניה בימי מלחמת העולם הראשונה.

עגנון נפטר ב-17 בפברואר 1970, כחודשיים לפני הולדתי. אמי היתה אחת מחוקרות עגנון הראשונות, ובעידודו של ברוך קורצווייל כתבה את ספרה הנשכח על "ספר המעשים" של עגנון. את הספר השלימה עוד לפני ההיריון, אבל שביתת פועלי הדפוס הגדולה של 1969 עיכבה את הדפסתו, וכך, רק בפברואר עלתה לירושלים כדי למסור לעגנון את ספרה. היא הגיעה לירושלים ביום ראשון, 15.2.1970 ונסעה במונית לביתו של עגנון בשכונת תלפיות. הנהג, עד היום היא זוכרת, סיפר לה בהתרגשות כי למחרת צפוי להיערך הקרב בין ג'ו פרייזר וג'ימי אליס על אליפות העולם באגרוף במשקל כבד.

בורשטיין. שלט על הדלת

כשהגיעה לביתו של עגנון, גילתה להפתעתה על דלתו שלט קטן בכתב ידו, שאותו הכירה היטב: "כאן יושב יהודי שומר שבת. אל תשביתו לו את השבת". אמי, שהיתה בטוחה למדי כי היה זה יום ראשון ולא שבת, היססה ולא דפקה בדלת הבית ברחוב קלוזנר. את ספרה על עגנון הניחה בתיבת הדואר, אך מפני קדושת השבת לא הוסיפה את ההקדשה המתוכננת. היא ישבה על מדרגות הבית וקראה ב"ספר המעשים" של עגנון שמישהו שכח על המדרגות, והבינה, אמרה לי אחרי שנים, שכל מחקרה – בטעות היה יסודו. אבל היא לא הצליחה לשלוף את ספרה על עגנון מתיבת הדואר של עגנון. היא חיכתה לצאת השבת ורק אז חזרה לנתניה. כך החמצתי גם אני פגישה עם עגנון. בקרב שנערך למחרת זכה, כידוע, ג'ו פרייזר, בנוק-אאוט.

ספרו של דרור בורשטיין, "טיט", ראה אור לאחרונה בהוצאת "כתר".

לא מקלקלים לעגנון את השבת. (באדיבות הספרייה הלאומית)

טל ניצן:

בתקופת לימודי באוניברסיטה העברית גרתי עם בן זוגי בדירה שכורה קטנה בבית הכרם. בעל הבית שלנו, וגם השכן הצמוד, היה מהנדס מכונות בדימוס, חמדת עגנון שמו. זה נראה לי אז ייחוס ספרותי בל-ייאמן, וגם היום: עגנון היה ונשאר אחד מאבות המזון המרכזיים בדיאטה הספרותית שלי. עגנון הבן, חמדת, היה אדם מקסים, מצחיק, יוצא דופן. הוא אהב לדהור על סקייטבורד עם ילדי השכונה שהיו באים לקרוא לו, הוא התעמק בספר על גלישה אווירית ששאל מבן זוגי, ועסק גם בספורט ימי, לכן הִרבה לנסוע לאילת עם אשתו, פנינה. כשנסעו, הוטל עלי להשגיח על התולעים שגידל באמבטיה ישנה על גג הבניין למטרות קומפוסט – שנים לפני שקומפוסט הפך לפרקטיקה ירוקה נפוצה. תפקידי היה להשקות אותן במים מצינור, מה שהשתדלתי לעשות בלי להסתכל ועדיין הסב לי לא-מעט סיוטים.

כשהתחתָנו, קיבלנו מפנינה ומחמדת את אחת המתנות הכי משמחות, כל כתבי עגנון, ובשנים הבאות קראתי את הכרכים האלה אחד-אחד בדקדקנות - מ'הכנסת כלה' עד 'האש והעצים'. גיליתי את עגנון האפל, הסוריאליסטי, הגוֹתי, המורבידי, רחוק ככל שאפשר לדמיין מתהִלה הצדקת, החיננית והענוותנית משיעורי הספרות: אישה שטורפת גברים, ילדה מתה שרודפת את אמה, שומר בית-קברות שנישא לעלמה מתה, חייל משוחרר שאצילה פולנייה כולאת בביתה כשהוא לבוש שמלה, גוי שהרג חסידה ולכן אשתו לא מתעברת... והכול באותה קדחתנות יצירתית ומוזיקליות מהפנטת, ותמיד הסיפור כמו מספר את עצמו.

אם לכל אחד יש עגנון משלו, היצירות הכי יקרות לי, אלה שאני נמשכת לחזור אליהן שוב ושוב – מלבד 'עידו ועינם' המכשף – הן סיפורי האהבה הגדולים, האנושיים והמורכבים: 'שירה', 'סיפור פשוט', 'פנים אחרות': "היא היתה לבושה שמלה חומה ועיניה החומות היו חמות ולחות"...

ספרה של טל ניצן, "את כל הילדים בעולם", ראה אור בשנה שעברה בהוצאת "אחוזת בית"

טל ניצן (צילום: גדי דגון)

אלאונורה לב:

דווקא משום שעגנון הוא בעיני בוודאות אחד מגדולי הגדולים – העניין הזה עם הנובּל תמיד נראה לי קצת מפוקפק. וגם די מעליב, בסך הכל, בהשוואה לרשימה הארוכה, העגומה, המדהימה, של ענקי ספרות בינלאומיים, שדווקא "עוברים בתרגום" (טולסטוי, צ'כוב, איבסן, קפקא, פרוסט, מרק טוויין, וירג'יניה וולף, ג'ויס, נבוקוב, בורחס, רשימה חלקית בהחלט) שהאקדמיה השוודית, בחוכמתה, הצליחה לפספס לטובת כל מיני כתבנים בינוניים שנשכחו בינתיים, ובצדק. עד כדי כך שלפעמים נדמה שסופר המכבד את עצמו, יעדיף לראות את שמו דווקא ברשימת הלא-זוכים.

אז למה עגנון כן? באתר של פרסי נובּל אפשר לקרוא את נוסח הנאום שנשא עגנון, בעברית, בטקס החגיגי בסטוקהולם ב-10 בדצמבר 1966, בצד תרגומו לאנגלית; מדהים להשוות, ולראות עד כמה העברית הייחודית שלו מאבדת בתרגום. לשונות רעות ריכלו שזו היתה העדפה מתקנת מצד האקדמיה, להעניק את הפרס לסופר מירושלים (יחד עם המשוררת השוודית ניצולת השואה, נלי זק"ש), עשרים שנה אחרי אושוויץ ושנים ספורות אחרי הזעזוע הבינלאומי של משפט אייכמן.

לב. למה בכל זאת לקרוא את עגנון?(צילום: נתן בירק)

ובכל זאת, בין אם היו שיקולי האקדמיה טהורים ובין אם לא, עגנון היה ונשאר מלך באותה ארץ, שהייתה ונותרה המולדת האמיתית המשותפת לו ולקוראיו המכורים: השפה העברית. וכפי שהוא עצמו תיאר את רגשותיו, כשקרא בדפוס, כשהיה בן 15, את שירו הראשון בעברית: "כבן שגלה ממקומו והגיעתו איגרת כבוד חתומה בחותם קודש לחזור למקומו, כן הייתי בעיני. עד לאותה השעה רואה הייתי את עצמי בתוך עירי בין אנשי מקומי שלא מקומם מקומי ולא לשונם לשוני, משראיתי את שמי ואת שירי בעתון עברי בלשון הקודש הכרתי את מקומי ואת לשוני."

אלאונורה לב, סופרת, מתרגמת ומו"לית הוצאת נ.ב. ספרים

יהודה ויזן:

עגנון הוא סופר שחוזרים אליו כל כמה שנים. לפעמים אף לאותם הסיפורים. ובכל פעם אתה מרגיש, מצד אחד, שזה חדש לך לגמרי – ומצד שני, שלא משנה איפה תפתח, מצפה לך שם עוד מאותו הדבר. עוד מאותה הלשון (שהיא הלשון העברית על כל משלביה ורבדיה). ועוד מאותה הממזריות הצ'צ'קסית.

ויזן. ממזריות צ'צ'קסית(צילום: דפנה טלמון)

נדמה לי שאת חווית הקריאה בעגנון, לפחות את החוויה שלי, אוכל לדמות למצב בו נמצא בלק, "הכלב המשוגע", מ'תמול שלשום', אשר

זוחל ומתכרבל ומתערסל בשיפולי גלימתו ובין רגליו של המטיף ר׳ גרונם יקום־פורקן, בשעה שזה נושא דרשת תוכחה בשכונת מאה שערים: "בשעת דרשתו של ר׳ גרונם נפלה על בלק שינה ונתנמנם. ראה כל מיני חלומות ונתבהל. היה מנענע זנבו ונובח מתוך שנתו. נתערב קולו בקולו של ר׳ גרונם, אלא שמזלו עמד לו שקולו של ר׳ גרונם חזק ולא הרגישו בקולו של הכלב". וכך גם אני נוהג בשעת הקריאה בעגנון, מנענע ומנבח, אלא שמזלי עומד לי וקולו של עגנון חזק משלי, ואין מרגישים בקולי.

"פקח", רומן הביכורים של יהודה ויזן, ראה אור השנה בהוצאת "אחוזת בית"

במהלך שנת היובל לזכייתו בפרס הנובל לספרות, ביוזמת בית עגנון בירושלים, צפויים להתקיים אירועים נוספים מגוונים: יום במשכן הכנסת שיוקדש לסופר ולתרומתו לספרות בישראל; תערוכה שתוצג במספר שגרירויות ישראליות בחו"ל ובשיתוף משרד החוץ; כנסים אקדמיים, מופעים לילדים בספריות ברחבי הארץ; ובנוסף, תינתן בהנחיית משרד החינוך תשומת לב מיוחדת להוראת סיפורי עגנון בשנת הלימודים הבאה. לכל האירועים הקישו כאן .