מזלזלים בנו / טור
בניגוד למה שנהוג לחשוב, לתוצאות של הקמפיין הנוכחי יש השלכות מרחיקות לכת על עתיד הנבחרת. אז למה זימון המועמדים נעשה בדרך שנראית שרירותית במקרה הטוב או תלויה בחברויות ואינטרסים במקרה הרע? האם לא צריכה להיות איזו אמת מידה כשבאים לבחור את המאמן הלאומי?
אין הוקוס־פוקוס, יגידו בוועדה, אלה המאמנים הישראלים המובילים וזה מה שיש לנו. אבל מה קורה במצב שבו כל אותם מועמדים לא ממש מתאימים? מה נעשה במקרה שבו אף מוזמן ועדה לא הוכיח עצמו כראוי לשים את הטרנינג הכחול? מתפשרים. כן, נבחרת ישראל, פסגת הכדורגל המקומי, קודש הקודשים שלו, היא היום מקום לפשרה.
עוד נגיע לשאלת התאמתם, או אי־התאמתם, של המועמדים הפוטנציאליים, אבל לפני כן צריך להסביר את חשיבות תוצאות הנבחרת בשנים הקרובות. זה חשוב, כי לא כולם מתייחסים ברצינות למינוי, וטוענים כי "גם ככה אין סיכוי בבית עם ספרד ואיטליה". קריטריון הבחירה המוביל הפך להיות, ולא בצדק, יכולת יישום תהליך של הצערה, מושג סתמי כשמדובר בנבחרת ולא בקבוצה.
ההפך הוא הנכון: הקמפיין הבא חשוב ביותר. למי שלא שמע, בספטמבר 2018, מיד אחרי המונדיאל, תיפתח לראשונה ליגת הנבחרות של אירופה, מפעל חדש שיחליף את רוב משחקי הידידות ובו נבחרות היבשת יחולקו למספר דרגים, שמהם אפשר לעלות ולרדת, כמו ליגה רגילה בכל מדינה. המפעל הזה יקבע איך ייראו הדרגים בהגרלות הבאות, ולכן יש חשיבות עצומה לליגה שבה הנבחרת מתחילה את דרכה (בשתי הליגות העליונות 12 נבחרות). איך קובעים היכן מתחילים? לפי משחקי המוקדמות האחרונים, כולל אלה הבאים עלינו לטובה. כלומר, התוצאות בשנתיים וחצי הבאות ישפיעו על השאלה האם ישראל תיכנס, בהקבלה, לליגה הלאומית או לליגה א'.
אז לתוצאות, בלי קשר לשאלת העלייה, יש משמעות, וגם העבודה מול פרננדו היירו חשובה. ולמרות זאת, זימון המועמדים נעשה בדרך שנראית שרירותית במקרה הטוב או תלויה בחברויות ובאינטרסים במקרה הרע. קחו למשל את אלי אוחנה, שלא הגיע להישג יוצא דופן עם נבחרת הנוער וקודם לכן ירד ליגה עם כפר־סבא ובני־יהודה. אם הוא זומן, אז למה לא, למשל, יוסי אבוקסיס? גם הוא ירד ועלה ליגה עם בני־יהודה, ולפחות לא מזלזל בטקטיקה ובטכנולוגיה.
גיא לוזון, מוזמן נוסף, זכה רק בגביע הטוטו ופוטר משני מקומות העבודה האחרונים שלו. ניר קלינגר לא סיים מעל המקום התשיעי בישראל מאז תקופתו במכבי ת"א בעשור הקודם, ובמשרתו האחרונה ירד ליגה עם אשדוד. רן בן־שמעון מוערך, אבל נכשל בכל המקרים שאימן שחקנים "כוכבים", עם אגו ויכולת גבוהה מהממוצע. אלישע לוי הוא היחיד שתאריו מצדיקים את הכללתו ברשימה, אבל אחד המאפיינים שלו הוא להשיג בדיוק את המצופה ממנו, לטוב ולרע, וכולנו יודעים מה מצופה מהנבחרת.
מכל הנבדקים אין אחד שהוא מועמד ברור כפי שהיו בזמנו אברם גרנט, דרור קשטן ואלי גוטמן, שקיבלו את התפקיד בזכות הישגים. נכון, גם הם לא עזרו, אבל עדיין צריכה להיות איזו אמת מידה. איזה מינימום. בחייאת, זו נבחרת ישראל, לא קבוצה מהליגה הלאומית. צריך להוכיח משהו כדי שישקלו אותך לתפקיד.
הדבר הראשון שעשתה ועדת האיתור, כך לפי דיווחים, הוא לשלול אפשרות של מאמן זר, גם בגלל ענייני תקציב. מי אמר שמאמן זר יקר יותר? לא חייבים את מוריניו, אפשר להסתפק גם בשם פחות גדול, אבל העיקר שהצליח כבר בנבחרת לאומית אחרת. הנבחר לא חייב להיות אחד המאמנים שכבר הוזכרו. יותר מזה, כשאלה המועמדים היחידים, הציבור מרגיש שמזלזלים בו.
חברי ועדה יקרים, תאתרו מישהו אחר, הרי זה התפקיד שלכם. זמנו עוד אנשים לבדיקה, צאו מגבולות המדינה, תנו לסוכנים בעלי קשרים להציע מועמדים, הציגו את התוכניות של המאמנים, כולל אלה שכבר זומנו (אם בכלל הציגו תוכנית). קוראים לכם ועדת איתור? אז תאתרו.
לפנייה לכתב/ת 
