האק! מרוקאיות בספרות העברית

"המרוקאי האחרון" הוא ספר המשך לרומן "נערה בחולצה כחולה", שראה אור ב-2013 והביא את סיפור אהבתם של יונתן ונורית. כעת נפגשים השניים כעשר שנים מאוחר יותר, במלחמת ששת הימים. הנסיבות מביאות אותם להיות בזחל אחד שנתקע במדבר ובמהלך המסע הרגלי שלהם אל עבר הכוח העיקרי, נרקמים ביניהם יחסים. עכשיו היא אלמנה של אלוף שנפל בפעולת תגמול והוא חיל פשוט, אבל סופר. החייל מגלה בהרהוריו שעכשיו הוא אוהב אותה לא מפני שהיא צברית, אלא מפני שהיא מרוקאית, כי הוא מזהה בריחות שלה את ריחות ילדותו במרוקו. חבריו לזחל, כמעט כולם מהגרים ושכמה מהם נולדו כמוהו בהרי האטלס, נופלים בזה אחר זה בהתקלויות עם חוליות קומנדו מצרי, וכך הוא נשאר המרוקאי האחרון.

היחס הקשה והמעליב בו התקבלו עולי מרוקו בשנות החמישים גרמו לגל של הגירה לצרפת ולקנדה, גורלם שם שפר מזה של העולים לישראל מבחינה חברתית, כלכלית ותרבותית. "המרוקאי האחרון" הוא ספר ישראלי. רומן שנכתב על ידי מי שהיה פעם עולה חדש, אבל ילדיו כבר צברים לכל דבר. הוא מוקדש "לאיש בלי שם שנושא על זרועו את המספר 98104", נוסע שראיתי באוטובוס מס' 25 מאוניברסיטת תל אביב ותהיתי מי הוא, מניין הגיע ולאן הוא נוסע.  הרומן כתוב בסגנון מפויס, ברוחו של ארז ביטון לא ברוחו של מואיז בן הראש, שמייצגים שתי גישות שונות. זאת בלי שאני מתעלם מהמצוקה של ההגירה. כי יש מצוקה. כמו בספרו של סמי ברדוגו, הפריפריה היא עדיין אח חורג, עם משפחה חולה, סבתא עיוורת ונער תלוש ללא עבר וללא עתיד.

אחת השאלות שהרומן מעלה היא באיזה מידה הזכרונות (והרי אין יצירת ספרות שלא ניזונה מזכרונות) הופכים לספרות, ובאיזה מידה הספרות שומרת על פשטות ריאליסטית גם כשהיא הופכת לפנטזיה. ה"עולם" המרוקאי מוצג בספרות הישראלית בצורות ובסגנונות שונים, בפרוזה ובשירה. הנה כמה מהיצירות האלה שאהבתי:

"ארמנד", מאת עוזיאל חזן

ספר נהדר בו הסופר מעלה זכרונות של עשר שנות חייו הראשונות בכפר אזילאל בהרי האטלס המושלגים, ואת המשכן בארץ. ספר שכתוב בפרוזה פשוטה, שובה לב בכנותו, בתאורים הצבעוניים שלו את חייו אצל סבו בכפר. יש בו תיאור נוסטלגי של חיי היהודים לצד הערבים בתוך הטבע, עם הפרות והתרנגולות ליד הנהרות, המפלים ומעינות המים. לצד החיים האידיליים הוא מתאר את הטראומה של העקירה לחיים של זר בעולם החדש - בהתחלה במעברה "חרובית" בכפר נחמיה, בה אביו הסנדלר נאלץ להחזיק רובה ולעשות שמירות לילה מפני הפדאיונים. משם לרמת הדסה, המוסד של עליית הנוער ומשם לקיבוץ גיצים של השומר הצעיר, שם הוא מתחיל לסבול מביעותי לילה, נזקק לטיפול פסיכולוגי ולבסוף מחליט לעזוב את הקיבוץ ולשנות שמו בחזרה מגיורא לארמנד.

"יתומים", מאת סמי ברדוגו

ספרו של ברדוגו הוא כבר מוצר ספרותי של דור אחר. הגיבור, שנולד בארץ שנתיים אחרי שהמשפחה הגיעה, חי בעיירת פיתוח או בשכונה ענייה, במשפחה קשת יום. האב עובד בעבודות שירותיות במועצה, והאם במפעל בקיבוץ סמוך. האחים החורגים שיקו ודינה עזבו את הבית זה מכבר והגיבור שעתה גמר תיכון ועשה בגרות, מחכה לגיוסו לצבא כמי שמחכה למושיע. בצבא הוא רואה את הסיכוי היחיד שלו לפתוח חלון לעתיד. לגיבור אין עבר להתגעגע אליו. הוא תקוע בשכונה הזאת בה הכל סגור האופציה היחידה שלו זה עבודה במפעל המתכת בו עובדת האם קשה משש בבוקר עד השקיעה, עד שהצבא יקרא לו, אבל יש חשש שהצבא לא יקרא לו, ואז הוא נידון לחיי כלא. המקום בו גר הגיבור הוא מקום ללא שם, מנותק לגמרי מהארץ. אולי זו שדרות או עיירת פיתוח אחרת. גם תל אביב לא מוזכרת, גם לא ירושלים, המקום חסר שורשים, מנותק, לא מחובר לכלום, יתום ונטוש לגורלו. ללא עבר, ללא עתיד ועם הווה חולני, סמי ברדוגו מתאר את גורלה האפור ונטול התקווה של עיירת פיתוח.

"יתומים". תלישות גיאוגרפית ורוחנית

"ספר הנענע", מאת ארז ביטון

ארז ביטון הוא תופעה מהממת במיוחד. גם הוא, כמו הסופר עוזיאל חזן, הגיע לארץ בגיל עשר בשלהי מלחמת השחרור. לביטון קרה בחייו מה שקרה לסבתה יאקוטה בסיפור של סמי ברדוגו - בהגיעו לארץ הוא התעוור. כילד הוא הלך עם חבריו בלוד לחפש נחושת כדי למכור ולהרויח לירה או שתיים. למרבית האימה הוא מצא גוש נחושת שלא ידע שהוא פגז ותוך התעסקות איתו הוא התפוצץ בפניו. כמו שקורה באגדות, העיוורון פקח את עיניו של ביטון לראות מה שלא יכול היה להבחין בעיניים פקוחות. המוסד לעיוורים בו הוא בילה הקנה לו את הכלים שאולי לא היה זוכה להם בבית מהגרים בלוד. הוא הפך למשורר ששירתו האירה עיני רבים ולא מזמן זכה על כך לפרס ישראל. שירתו של ארז ביטון היא חוויה יחידה במינה כי היא ניזונה מהזכרונות של עשר שנות האור, שנות הצבע והשמחה, אבל בניגוד למה שניתן היה לצפות, שנות העיוורון בארץ לא היו לו שנים של חושך, כי בשיריו הוא הדליק את האור לו ולאחרים. בשיריו נפגשים חייו בעבר ובהווה תמיד בהבעה של חיוך. למרות הגעגועים לשם גם חייו פה מלאים פליאה, תקווה אהבה והומור.

"ספר הנענע". כתיבה מרוככת

"לא הולך לשום מקום", מאת מואיז בן הראש

בן הראש כתב עשרות ספרי פרוזה ושירה, כואבים ומתריסים, אבל כנים ומזמינים לבדוק את טענות הקיפוח של העלייה הזאת. הכאב שלו על מה שההגירה לארץ עשתה לו, ועל השסע התרבותי בינו לבין בני הארץ מקבל בימים אלה ביטוי חריף עוד יותר בשירי המשוררים החדשים המשתייכים לחבורת "ערס פואטיקה".

ספרו של גבריאל בן שמחון, "המרוקאי האחרון", ראה אור לאחרונה בהוצאת "ידיעות ספרים"