האם קיימת בכלל ידידות אמת עם גבר?
האם יש דבר כזה חברות א-מינית? הרי חברות האמת שלי עם לירן המשיכה הרבה אחרי שספינת הידידות ננטשה על ידי רוב החברים. כי תמיד יש משהו, רעידה תת קרקעית שרק מחכה לזמן הנכון כדי לבקוע. אבל לירן הוא העוגן, והספינה שלנו לא אמורה היתה לשקוע
"חם לי!" אני אומרת ומנגבת אגלי זיעה מהמצח. כבר הלכתי 7 ק"מ והברכיים שלי מרגישות כמו תפוחי אדמה רקובים. "אפשר לחשוב, זה יותר קל מהטיול הקודם", אומר לירן, ובלית ברירה מסמן לזוג פנסיונרים לעקוף אותנו. "ועשינו את המסלול הזה בכיתה ט'".
"קיצור, עושים הפסקה", אני קובעת. הוא מרים את החולצה כדי לנגב את המצח וחושף שורה של שרירי בטן מרשימים. אני מחייכת לעצמי, גאה בו על שהתחיל סוף סוף להתאמן. ולא סתם להתאמן - קרוספיט. אבל הוא בקושי מדבר על זה, כי החוק הראשון בקרוספיט הוא שלא מדברים על קרוספיט.
זה הטיול העונתי שלנו, שלי ושל לירן, חבר הילדות הכי טוב שלי. מאז שנתתי לו להעתיק ממני את המבחן בחשבון בכיתה ה', אנחנו בלתי נפרדים. הפעם אנחנו מבכים את הפרידה שלי מגיל ("הוא לא באמת אהב אותך") וחוגגים את הפרידה שלו מיסמין ("כלבה משוגעת"). חוט המחשבה המשותף שלנו מאותת לי שיסמין מטרידה את מחשבותיו.
"אני אמרתי לך מזמן שהיא משוגעת", אני אומרת ומתיישבת על השביל.
"כן, אני חושב שהיא גנבה לי זוג תחתונים", הוא קובע. "רק שלא תבנה עם זה בובת וודוו או משהו".
אנחנו מסתדרים על האדמה ואני זורקת לו שקית של עוגיות מפוררות. הוא אוכל ומגניב אליי מבט פריך, "טעים!". החיוך שלו נפרש עד קצה הפנים, עד למעל פניני העיניים. הקרקע תחתיי חמה והבטן מתערבלת. "מאיצ', את ממש אדומה, שימי קרם".
"אין לי כוח לקום".
אנחנו יושבים-שוכבים על התיקים, טבולים ברחש הטבעי של הנוף. ונעים. ושקט. ו... משהו קורה, מתהווה לו באוויר הדחוס. אם היינו בסרט אחר אולי היינו נשענים אחד על השני, הייתי משחקת בשיער שלו, או.... הסצנה מוזרה לי. שייכת לאנשים אחרים. אולי אני רוצה שנהיה האנשים האלה? אבל הנוחות הביתית שלנו מתפוררות מבין הידיים בתוך השקט המתוח הזה.
הוא בוהה בעוגיות, ואז מרים אליי מבט. הניצוץ המוכר מזדהר בגוון חדש. משהו שלא צריך לקרות קורה, או משהו שצריך לקרות לא קורה, אני לא בטוחה. אבל אני רוצה את ה-חבר הכי טוב שלי שמור בקופסת השימורים של הזמן. אז אני מזדרזת לקום, חם לי ואני רוצה כבר להגיע לסוף המסלול.
הוא נאנח בהסכמה, החיוך נסוג חזרה אל גבולות הפה. אני עוזרת לו לקום והוא נהדף אליי, בגדים מרפרפים על בגדים, מתחת לזיעה עדיין יש את הריח העדין והמוכר. הפעם הוא מתרחק לפניי, מנקה את המכנסיים מהאבק ומתבצר מאחורי התיק.
ההכרה מכה בי. מפחיד? מרגש? מעורר? בחילה. יש לי בחילה. אני עוצרת במקום ומקיאה צרורות של טונה-תירס."מאיצ', התייבשת", הוא קובע ומוציא בקבוק. הוא עוזר לי להתאפס ואז נשפך מצחוק, משהו משתחרר באוויר. "מגעילה אחת". אני מנקה את עצמי מעצמי, ואנחנו ממשיכים לנוע, מקיפים את ההר כמו יתושים שחגים סביב מדורה. והכל כאילו בסדר. רק שפיגוע תופת רומנטי עומד לפוצץ את החברות שלנו.
איזה כיף שהכל טבעי, בלי לחצים ומשיכה מינית(צילום: Shutterstock)
זה סופה של ידידות נפלאה
האם אין דבר כזה "ידידות"? חברות א-מינית? קשר בלתי-משיך, אפס חיפויי-רגשות? הרי חברות האמת שלי עם לירן המשיכה הרבה אחרי שספינת ה"ידידות" ננטשה על ידי רוב החברים שלנו, אפילו אחרי שאיבדתי כמה ידידי-סרק בדרך. כי באמת, תמיד יש משהו. רעידה תת קרקעית שרק מחכה לזמן הנכון לבקוע. אבל לירן הוא העוגן, והספינה שלנו לא אמורה לשקוע, החברות שלנו לא אמורה להיטרף.אפשרות אחת היא להכחיש. אפשרות שנייה היא לדבר על זה. אוי לא, רק לא לדבר על זה! אפשרות שלישית - להקיף את עצמינו בחומת מגן של בני ובנות זוג, וזה בדיוק מה שאנחנו עושים. מאז אותו טיול, הוא מטווס את עצמו לפני נשות העיר, מתפאר בשרירים החדשים, ואני מצדי, מניפה שדיי אל על, מחוזרת ומתחזרת. אני נסוגה בהתמדה, מפרזת את הנשק. לאט ובעיקשות, ה"כמעט" מתחפש ל"לא" והכל כאילו כרגיל.
ואז הוא פוגש את רייצ'ל. ייבוא זר מעמק הסיליקון. "מה איתה?" אני מגששת באחד מהמפגשים הקלילים שלנו בחוץ. "לא רציני. אבל היא יפה לאללה". הוא ממשיך לשבץ אותה באלגנטיות בשיחות שלנו, ואני מתנחמת בכך שהיא חוזרת הביתה בסוף הקיץ. היא ללא ספק עוד אחת מרומני הבליץ שלו. וכן, אני כבר מוכנה להודות בכך שאני מקנאה בנשות החצר שלו, הספינה הזו כבר מזמן שקעה לקרקעית הים.
ערב אחד הוא אומר לי בקול יותר עמוק ממה שזכרתי: "אולי תבואי אלינו?"
"אליכם?" אני שואלת. "כן. רייצ'ל מצאה עבודה, היא חתמה היום. היא נשארת כמה חודשים", אמר בקול גאה, מתרגש. "וואו", אני יורה בקול סכינים. "איזה יופי".
נחש מי זאת?(צילום: Shutterstock)
אי זוגית
אני מופיעה אצלם לבושה בשמלה קצרצרה ומרדנית. "מאייייצ'!" הוא אומר ומחבק אותי כשאני מגיעה. אותו ריח אהוב (הלוואי שהיה אפשר להסביר ריחות), אותו חיוך זורח שנמרח על כל הפנים. אישה עם חיוך זדוני עומדת מאחוריו. תלתלים כהים מתפרצים בגסות מתוך ראשה, אבל היא באמת יפה לאללה."היי, איים רייצ'ל", היא אומרת בזמן שאני מתלבטת אם לחנוק אותה עם תלתליה.
"היי, מיי ניים איז..."
"איי נו הו יו אר, פאני", היא אומרת בצחוק מרציפני.
למה הוא לא זרק אותה כבר? זה מה שהוא היה אמור לעשות.... אני מתאפקת לא לפלוט את המחשבה מהפה כמו ילד קטן שמנסה לעצבן את ההורים. אנחנו אוכלים תבשיל טבעוני (באל.איי כולם כבר טבעונים, כמובן). הם מספרים כמה סיפורי מסע על החודש האחרון שלהם ביחד, והם... מאוד זוגיים. ואני אי זוגית, חגה סביבם כמו יתוש סביב מדורה. אני רוצה לרכוס את עצמי עד למעלה ולהיעלם, לשקוע לקרקעית החולית של המחשבות. האמת? הוא מאוהב בה לגמרי. והיא עושה לו טוב.
כאלה מצחיקים אנחנו, שתמיד רוצים את מה שאין לנו, את מה שוויתרנו עליו ברגע האמת. וזה סוף עידן הידידות. זה חיתוך גס של חוטי החברות שימינו כילו אותה, ששנותינו פינו אותה לטובת חוקי הטבע המיניים שלנו. אני יודעת שלפחות לתקופה הקרובה, הכל יהיה רק כאילו-בסדר.
האם יש בכלל דבר כזה, "ידידות"? בטח שיש. אבל גם היא, כמו כל דבר על פני הכדור, משתנה, חשופה לפגעי מזג האוויר ותמורות הזמן. אפשר לחוג סביב השינויים כמו חרק עצבני, נמשך ונרתע, מתגרה ונסוג. אבל עדיף פשוט לצלול פנימה, לצבור טעויות ולא החמצות. הטעות הגדולה ביותר שעשיתי היתה שחששתי מלטעות.
לפנייה לכתב/ת 
כל הידידויות נפלו, רק שלנו שרדה
צילום: Shutterstock
מומלצים
