הביזיון האמיתי בפרשת משיח וצוברי / טור

השנה היא שנת 2000. רוברט שיידט הברזילאי, האלוף האולימפי מאטלנטה בדגם הלייזר, הגיע לשיוט המכריע באולימפיאדת סידני ביתרון עצום. שיידט ידע כי רק שיוט קטסטרופלי בו יסיים מחוץ ל-20 הראשונים יכול למנוע ממנו את מדליית הזהב האולימפית השנייה ברציפות.

כל ברזיל כבר הייתה מוכנה לחגוג עם הגיבור הלאומי, אבל לגולש בריטי צעיר בשם בן איינסלי, היו תוכניות משלו. הוא החליט לזכות בזהב ויהי מה. במשך כל השיוט איינסלי חג סביב שיידט, חסם את דרכו וגרם לו לטעויות רבות שבסופו של דבר עלו לו בפסילה והעניקו ליריבו הבריטי את מדליית הזהב.

שיוט שנחשב לאחד מהגדולים בהיסטוריה. רוברט שיידט(צילום: גטי אימג'ס)

בדברי הימים של השייט, השיוט ההוא נחשב למכונן ולאחד מהשיוטים הטקטיים הגדולים בהיסטוריה. איינסלי זכה בהמשך בעוד שלוש מדליות זהב אולימפיות רצופות ומוכר כיום כשייט האולימפי הגדול בהיסטוריה.

הסיבה שחזרתי 16 שנים אחורה אל אותו שיוט היסטורי היא כדי להבהיר שטקטיקה היא חלק בלתי נפרד מענף השייט. כל עוד הדבר לא נעשה תוך כדי עבירה על חוקי השייט, מותר לנהל שיוט טקטי תוך התמקדות מובהקת ומכוונת בשייט אחר. ממש כמו שבכדורגל מותר לקבוצה לשחק בונקר כדי להשיג תוצאה, גם אם זה גורם לצופים להחמיץ פנים.

הדבר התמוה באמת בעיניי בהתלהטות היצרים האחרונה בין נמרוד משיח ושחר צוברי היא לא שיבוש השיוט לכאורה עליו הצביע משיח, אלא עצם ההסכם הג'נטלמני ביניהם.

הפוסט של נמרוד משיח

בסיומה של אליפות אירופה לפני חמש שנים אחרי שחסם את הרוח לצוברי כדי למנוע ממנו זכייה במדליה ופתיחת פער במרוץ לאולימפיאדת לונדון, משיח אמר ובצדק מוחלט שהוא חסם את צוברי כי בקרב ראש בראש הולכים עד הסוף.

אם כך במה שונה התחרות בין השניים הפעם? מדוע בניגוד ללונדון השניים צריכים להימנע משימוש בכלים שחוקי השייט מאפשרים להם? גם באולימפיאדה ייתכן מצב שבו אחד הגולשים המתחרים יפעל בצורה טקטית נגד הנציג שלנו. גולש טוב צריך לדעת להתמודד גם עם מצבים כאלו.

רמז לרקע שהוביל להסכם המדובר אפשר למצוא בדבריו של גל פרידמן שהיה עד לאחרונה מאמנו של צוברי ובעבר מאמנו של משיח: "האיגוד קיבל את ההחלטה שלא יהיו יותר עימותים, זה הגיע מלמעלה".

במה שונה התחרות ביניהם הפעם? צוברי ומשיח בימים יפים יותר(צילום: אורן אהרוני)

אם אכן כך הדברים, קשה שלא לתהות לגבי המדיניות של איגוד השייט. אם חסימות רוח וגלישה טקטית הם אמצעים מקצועיים מקובלים, מדוע איגוד מקצועי מעודד לאסור אותם? מהו בעצם המסר שמועבר פה, תתחרו אבל אל תתחרו עד הסוף?

כדי למצוא תשובות אפשריות צריך לחזור אחורה לקמפיין לונדון 2012. למי שהספיק לשכוח, מאז אותה חסימה באליפות אירופה ב-2011, הקמפיין האולימפי הקודם לווה בשלל מאמרים וכותרות סנסציוניות על היחסים העכורים בין משיח וצוברי, שלא בהכרח עשו שירות חיובי לענף השייט.

לא מן הנמנע כי באיגוד חששו שגם הפעם דברים ייצאו מכלל שליטה והעדיפו להנמיך את הטונים בסיקור התקשורתי של הקרב בין צוברי ומשיח. זוהי בעיניי טעות. פחד מתקשורת איננו יכול להכתיב מדיניות ונהלי עבודה. עדיף לנשוך שפתיים ולספוג עוד כותרת לא מחמיאה מאשר להתערב בכללי המשחק.

משיח. מרגיש מרומה(צילום: עמית שיסל, עיריית אילת)

יותר מכך, בסופו של דבר גם השאיפה לנהל קמפיין על מי מנוחות התפוצצה לאיגוד בפנים. ברגע שההסכם קרס ומשיח שיתף בפייסבוק את שעל נשמתו, ההמולה התקשורתית חזרה במלוא העוצמה. האיגוד למעשה אכל את הדייסה שהוא עצמו בישל.

משיח חש כעת מרומה. לטענתו הוא עמד בהסכם באליפות העולם באילת וכעת בפלמה צוברי הפר אותו. אפשר להתחבר לתחושות הכעס של משיח, גם בהסכם חסר פשר צריך לעמוד. הטעות הגדולה היא בעצם קיומו של הסכם כזה.