"הרוצח מהברנוער לא מזיז לי, אולי אם היו נותנים לי רובה לירות בו"
שבע שנים אחרי פיגוע השנאה נגד הקהילה הלהט"בית בברנוער, כשהוא משותק בפלג גופו התחתון, המוזיקאי יונתן בוקס כבר לא מתעסק בזהות הרוצח ומקווה לכבוש את הבמה עם שיריו הקצביים. את מלאכת הכתיבה הוא משאיר בינתיים לאחרים: "מה שאני כותב נראה לי עצוב וחשוב לי שיהיה שמח ורקיד. לפני המקרה הייתי מפרק אדרנלין בריקוד. היום אני לא יכול להתפרע"
בחודש שעבר יונתן בוקס עלה על במה בפעם הראשונה בחייו. בקפה ביאליק, בר ההופעות הקטנטן בחיפה, הוא נעמד מול חברים, מכרים ומוקירים וביצע את השיר החדש שלו, "ימים טובים" - הראשון מתוך אלבום שייצא בשנה הבאה.
הצצה במה שהלך שם על הבמה חושפת את מטחי הפרגון להם זכה, ואת הגישה הקלילה לסיטואציה, כמו לא נלחץ כלל מהמעמד. המראה, מסתבר - יכול לשקר.
"האמת ששתיתי שתי כוסיות של וודקה לפני כי הייתי נורא לחוץ", הוא מספר כעת, אחרי הופעתו השנייה שהתקיימה בחג פורים האחרון. "אבל נהניתי מאוד. זה הרגיש לי שגרתי כזה, לא מוזר, ממש כיף אפילו והקהל פרגן. מתחילים מדברים קטנים, אין דבר כזה שאתה עושה משהו וישר יש פריצה. השיא היה כששבועיים אחרי זה ישבתי בבית קפה בחיפה והשמיעו את השיר שלי ברדיו". מאז, עם או בלי עזרת הרדיו, זכה "ימים טובים" לקרוב ל-37,000 צפיות ביוטיוב. בין אם יצא לכם לשמוע אותו או לא - את יונתן בוקס אתם כנראה זוכרים ממקום אחר.
הוא, את מוצאי שבת ה-1 באוגוסט 2009, זוכר עד רמת הפרטים הקטנים. "תשאל, מה אתה רוצה לדעת, הכל אני זוכר - אי אפשר לשכוח", הוא אומר כשנושא פיגוע הירי במועדון הברנוער עולה. "הערב ההוא", כפי שהוא קורא לו, הותיר אותו משותק מהמותניים ומטה, בטרם מלאו לו 15. גם את הכעס הוא זוכר, שהיום כבר הוחלף בהשלמה, ובעיקר בשאלות שאין לו תשובה עליהן.
"יצאתי מהשירותים של הברנוער וממש לידם היתה דלת הכניסה. ניגשתי אל הבר ונעמדתי עם הגב לדלת. חברה שלי ליז (טרובישי, שמצאה את מותה בפיגוע. ע.פ), עמדה עם הפנים לדלת. בדיוק עשר שניות לפני שעמדתי להגיד לה 'יאללה, בואי נזוז', נכנס בן אדם עם מסיכה ופשוט ירה".
מה היתה התגובה הראשונית שלך?
"הייתי המום, קפאתי במקום במקום לברוח. אתה חושב שזה חלום, אולי בגלל זה הייתי רגוע כזה. לא יודע למה לא ברחתי אבל לא הצלחתי להזיז את עצמי בכלל. היתה לו פגיעה ישירה. כנראה זו היתה המטרה - להרוג".
זה מתסכל אותך שעד היום לא מצאו את האיש שעשה את זה?
"זה לא ייתן לי כלום. אם היו נותנים לי רובה לירות בו בחזרה אולי זה היה מזיז לי, אבל גם ככה לא ייתנו לי ואני לא מתעמק בזה. זה היומיום שלי. אני חי חיים רגילים כמו כל אחד אחר. אני לא חושב שזה צריך להיות הנושא העיקרי בחיים שלי".
בוקס, 21, גר היום בחיפה עם אימו, עמה עלה לארץ בגיל שנתיים. עד גיל 14 וחצי, הוא מספר, חי חיים נורמטיביים, פלוס מינוס בלבול זהות מינית, לכאן או לשם. באותו יום קיץ, לפני כמעט שבע שנים, הוא בילה בברנוער - ומאז חייו לא חזרו להיות כשהיו. הוא נפגע מכדור אחד בכתפו, השני כבר פגע בחוליות עמוד השדרה והותיר אותו משותק, מרותק לכסא גלגלים. לפני הפיגוע וקצת אחריו הוא דגמן קצת, ילד יפה בסך הכל.
"אני כבר לא מדגמן כי השמנתי קצת", הוא אומר. "אתה יודע, אתה עולה בכמה קילוגרמים ואתה כבר לא מעניין. אבל תמיד אהבתי את המצלמה. אוהב להצטלם, אוהב שמאפרים ומלבישים אותי ואני נראה בן אדם שונה לגמרי. אני ממש אוהב את זה".
היום הוא מדגמן בעיקר שיקום מרשים. הוא סיים 12 שנות לימוד, הוציא רשיון נהיגה ולומד עיצוב פנים ועיצוב גרפי. את הדירה שלו הוא עיצב לבדו, הוא מספר. לדבריו, זו בהחלט לא היתה התגובה הראשונית שלו, שכן תהליך השיקום וההשלמה שלו התחיל ברגשות קשים כלפי הקהילה הלה"טבית. רגשות כעס, התרחקות ובשלב מסוים אף התכחשות לסגנון החיים, והצהרה כי המודל המשפחתי האידיאלי עבורו הוא כזה שמורכב מהורים - גבר ואישה.
אחרי הערב ההוא התנתקת מקהילה הלה"טבית. למה?
"בהתחלה ממש שנאתי את הקהילה. כל מה שזז שם. תבעתי את הברנוער, את מנהל המועדון שאול גנון. כולם אמרו 'איך הוא לא מתבייש לירוק לבאר שהוא שותה ממנה'. בתור ילד בן 15, לקבל את כל העלבונות והאיחולים האלה לא היה פשוט. נהייתי ממש ממורמר. גם עכשיו אני רחוק מהקהילה. אני לא מתקרב, רק שלום-שלום, ביחסים בסדר. אני לא מתכוון להיות הסמל של הקהילה או משהו".
עכשיו הוא רוצה להיות מוזיקאי. למוזיקה הוא נותן קרדיט רב בהחלמתו - היא זו שגרמה לו לרצות לשפר את חייו שוב. מי שציפה שהחומרים שהקליט עד כה, ביניהם הסינגל החדש "ימים טובים" וסינגל שקדם לו "יהיה טוב", יהיו עצובים ונוגים ויחטטו בגלוי בפצעים שהותיר אותו ערב - נכונה לו הפתעה. ז'אנרית הם ממוקמים באזורי הפופ והדאנס. "שיהיה כמה שיותר רקיד ושמח", הוא אומר. "השתניתי, מותר לי היום, אחרי כל מה שעברתי", הוא שר שם. המילה "טוב", אם פספסתם, חוזרת כמה פעמים.
אני מודה שזה לא מה שציפיתי לשמוע כשלחצתי פליי. אתה מבין למה כולם מסביבך מצפים לחומרים יותר כבדים?
"את הסינגלים של האלבום, חוץ מ'יהיה טוב', לא אני כתבתי. יש לי כמה שירים במגירה, אבל כשאני מנסה לכתוב לא יוצא לי משהו מצחיק, אופטימי. כל מה שאני כותב נראה לי עצוב. אני לא רוצה להיתקע בעבר, אני שומר את זה לעצמי".
את מי היית מגדיר כשהשפעה מוזיקלית עליך?
"פאדיחה להגיד, אבל אני דווקא אוהב את בריטני ספירס. אני לא שומע הרבה מוזיקה ישראלית, אבל אני יכול להגיד לך שלפני שבוע קניתי שני אלבומים ישנים של רוני דואני. זה בטח ממש מצחיק, ואולי קצת עצוב נראה לי. מחו"ל אני אוהב גם את ביונסה וכל דבר קצבי, מוזיקה שאפשר להתפרע בה. האמת היא שזה מה שהכי מתסכל, שאני כבר לא יכול להתפרע. פעם, לפני המקרה, הייתי מפרק את האדרנלין שלי בריקוד".
עם מי היית רוצה לשתף פעולה?
"רוני דואני. סתם, כשהייתי בן עשר חשבתי שהיא בריטני ספירס, לא יודע למה, ממש אהבתי והערצתי אותה. כשהייתי מאושפז בבבית חולים תמיד שאלו אותי 'את מי אתה רוצה לראות הכי הרבה? מי אתה רוצה שתבקר אותך?' ואמרתי שאני רוצה לראות את רוני. אמרו לי שהיא תבוא, היא הסכימה ובסוף היא אף פעם לא באה. חוץ ממנה הייתי רוצה לשיר עם עברי לידר, אבל הוא יגיד שאני לא ברמה שלו. הייתי מאוד רוצה לעשות איתו משהו. הוא חמוד לדעתי, נראה כמו בן אדם טוב".
היית פעם בהופעה של מוזיקאי או מוזיקאית?
"אתה יודע, בחיים לא הייתי בהופעה. של אף זמר. הייתי אמור ללכת לראות את מדונה בישראל ב-2009. היו לי כרטיסים וזו היתה אמורה להיות הפעם הראשונה שלי בהופעה, אבל הייתי בבית חולים והיה לי אסור לצאת. מאז אף פעם לא יצא. תמיד רציתי וזה אף פעם לא יצא לפועל".
אם ביונסה תבוא יש מצב שלך שתהיה שם?
"אני לא יודע. אבל אם בריטני תבוא אני בטוח שם".
גם עם הקריירה המוזיקלית שלך תתפתח, איפשהו תמיד הסיפור הזה ילווה אותך. זה בטח לא קל להיות בצל של דבר כזה.
"זה מתסכל, אבל בתכלס אני פחות רגיש בעניין הזה, לעומת השנתיים-שלוש הראשונות. אני מרגיש שהנושא הזה קצת ירד וזה משמח באיזשהו מקום, שמפסיקים להכיר אותי בתור הילד מהפיגוע. זה תואר שהלך איתי תקופה. עכשיו לא משנה לי גם אם ימצאו את הרוצח, זה כבר לא אכפת לי".
