"מזרחים - לכו ללמוד ולכתוב בערבית"
אם זה היה תלוי בה, ד"ר קציעה עלון היתה מגישה את המשוררת אמירה הס לפרס ישראל כמייצגת דור של כותבים מזרחים שלא מקבלים את הבמה הראויה. בראיון חשוף וישיר, היא קוראת לפופ המזרחי בידור, מצרה על תכנית הלימודים בתיכונים ומתארת ניסיונות להצלת מורשת עולי שנות החמישים
"החיבור למיסטיקה הוא נקודת מחלוקת עמוקה בין אשכנזים למזרחים" - כך פותחת ד"ר קציעה עלון, חוקרת ספרות ובעלת הוצאת הספרים גמא, את שיחתנו. כחלק מהקו המאפיין את ההוצאה, יזמה עלון לאחרונה פרסום של ספר מאמרים ושיחות על יצירתה של המשוררת אמירה הס, לצד פרסום ספר שירה חדש שלה "לוציפר אהובי". היא רואה בהס כאחת המייצגות החשובות של יצירה מזרחית עמוקה.
"האתאיזם הפך לתו התקן של הישראלי המשכיל, המערבי", היא טוענת. "עובדה זו יוצרת בידול שמשמעו - אם אינך אתאיסט אז אתה דתי חשוך. ואילו בעדות המזרח, המקום הדתי, שאינו מחויב בהכרח לדת ומצוות, אבל יש בו משמעות לאמונה הפנימית, הוא עמוק מאוד". עמדתה של עלון ישירה מאוד. היא אינה חוששת לתקוף חזיתית את מה שנמצא על פני השטח, אך פעמים רבות מסווה את עצמו: "הרבה פעמים מגחיכים בתרבות הפופולארית את הקבלה והחיבור האינטואיטיבי לנסתר - מנשקי מזוזות וקמעות, למשל. אנשים לא מצליחים לראות מעבר למסך הזה ולהבין שמסתתרים כאן דברים מדהימים; הרי אמונה זה דבר מדהים".
האמונה והמיסטיקה הן יסוד מרתק בשירתה של אמירה הס, ילידת 1943 שעלתה לישראל מבגדד, כשהיתה בת שמונה. בשנת 1984 ראה אור ספר שיריה הראשון ומאז נחשבת למשוררת ל"יודעי ח"ן". דומה כי הס לא נתקבעה בתודעה הציבורית כמשוררת גדולה וחשובה, ודאי לא כמו משוררים גברים בני גילה. את המצב הזה נחושה עלון לשנות.
"עוד לפני שהכרתי את אמירה באופן אישי", היא מספרת, "הכרתי את השירה שלה ומאוד אהבתי אותה. לא מדובר במשוררת צעירה, שצריך לחכות שהיא תבשיל, אלא כזו שיש לה נפח בתרבות המקומית. חבל לי מאוד שאף שיר שלה לא נמצא למשל בתכנית הלימודים. זה חלק מהשמרנות שיש בתחום הזה בארץ, של שימור הקלאסיקה של שירי ביאליק או סיפורים של עגנון, ללא ייצוג משמעותי ביצירות החובה ליוצרים עכשוויים, ובמיוחד מזרחים".
זה קשור גם לעובדה שמדובר במשוררת ולא במשורר?
"אין ספק שהמשוררות המזרחיות הטובות שיש לנו לא זוכות לנראות שזוכים לה הגברים. מירי בן שמחון, למשל, אמנם מתה בגיל צעיר אבל הספיקה להוציא ארבעה ספרי שירה, ובכל זאת אני לא רואה שמכירים אותה, וזה חבל מאוד. אמירה הס היא דוגמה מצוינת למשוררת שלא זכתה לבולטות והנראות הראויה. כמי שמלמדת שירה מזרחית, אני רואה איך נדהמים לגלות שהיו ויש משוררות מזרחיות, שהידיעה עליהן ושירתן נדחקות לשולי התודעה הציבורית".
זה חלק מאפליה רחבה יותר, מבידול?
"יש רצון לשמר את היררכיית המעמדות, להציג עמדה שכאילו אין דבר כזה תרבות מזרחית גבוהה. קח למשל את תחום המוזיקה - בשנות החמישים עלתה לישראל קבוצה ענקית של מוזיקאים, לא של מוזיקה פופולארית עכשווית, אלא של מוזיקה שוות ערך למוזיקה הקלאסית האירופאית. וישר דחפו אותם לתזמורת רשות השידור. המוזיקאים הללו, שחונכו והביאו מוזיקה ערבית, נהיו זמרי חתונות ומתו בשיכונים בחוסר כל".
בהקשר אקטואלי יותר, היא מבהירה את עמדתה ביחס לצעדים האחרוים של משרד התרבות והעומדת בראשה: "תרבות גבוהה זקוקה לתמיכה מהממסד, ולכן זו התוצאה העגומה. רק בשנים האחרונות התזמורת האנדלוסית הפכה להיות בעלת שם של ממש וקיבלה נוכחות בכל מיני אספקטים, אבל את הקטסטרופה הזו שקרתה במוזיקה, אני מנסה למנוע בתחום השירה".
למרות שנראה שיש פה סצינה מבעבעת.
"אני מברכת על הפריצה של המשוררים הצעירים החדשים, הטובים והנפלאים, שחלקם, כמו קבוצת 'ערס פואטיקה' הולכים בדרך מסוימת מבחינה תרבותית וחברתית. אבל לצד זאת, חשוב להכיר ולהוקיר את המשוררים המבוגרים המצוינים. חשוב שהם לא יפלו בין הכיסאות ויהיה כאן דור אבוד כמו שקרה במוזיקה. בוא נפריד בין הפופ המזרחי, שהוא אמנם פופולרי מאוד אבל אני חשה שיש משהו בביקורת כלפיו שלא היתה מופנית כלפי זמרת פופ אנגליה, למשל. כלומר, במקום להגיד שזה מוצר כייפי אומרים שהוא זול ונחות".
עלון מאמינה בכוחה של השירה, ולכן היא חוזרת שוב ושוב גם לחשיבות משרד החינוך בהקשר הזה. "רוב החשיפה המרוכזת של האוכלוסייה לשירה נעשית בתיכון", היא מסבירה, "שם אתה חייב ללמוד שירה לבגרות, והשירים שנלמדים נצרבים במוחם של הצעירים והצעירות. אחר כך אנחנו רואים שאותם שירים ואותם משוררים שנלמדו בתיכון הם אלו שכותבים עליהם דוקטורט ועושים מיצירותיהם הצגות וסרטים ומלחינים את שירתם. כיוון שאין גיוון אמיתי, נותר שיכפול של אותה הגמוניה, שאותה אני מבקשת להרחיב".
ופרסום של ספר מאמרים על משוררת מזרחית הוא אקט פוליטי.
"אפשר לכנות זאת כך, כן. המצב כיום הוא שאף שיר של משורר מזרחי הוא לא חובה במערכת החינוך, ומה שקיים בתכנית הלימודים הוא דל יחסית. זו סיטואציה שכל המגזרים צריכים להרגיש איתה לא בנוח. השיח הוא של ניתוק, ושמירה על הקיים".
על הספר, "עדות היופי וחוקת הזמן",שהוא אסופה מגוונת על שירתה של הס, אומרת עלון: "יש בספר שילוב של חוקרים ומשוררים אוהבי שירה. מצד אחד יש את אמיר אור, משורר ועורך, ומצד שני את עידן צבעוני, הבעלים של רסלינג, שחש חיבור עז לשירה של הס. את מתי שמואלוף בעל מאמר מרתק על שיר של הס שנכתב בעירקית, ואלמוג בהר שהקשר שלו להס הוא עמוק במיוחד". פרסומו של ספר שכזה, יש לציין, הוא צעד יוצא דופן, בהיעדר ספרי מחקר על יוצרים מזרחים.
מהו החיבור של אלמוג בהר להס?
"הפריצה הראשונה של בהר לעולם הספרות היתה בכך שהוא עשה תשבץ: הוא לקח את חמשת ספריה של אמירה הס וחיבר סיפור שכל כולו שברי שירים שלה, בלי מילה אחת שלו. הוא שלח את הטקסט לכתב העת 'הכיוון מזרח', שאני הייתי בין עורכיו, וחתם כ'אלמוג ב'. זה היה מקרה יוצא דופן בשירה העברית, שלדעתה היה יכול להתרחש רק בגלל אופיה של השירה המזרחית - אמירה הס המבוגרת ואלמוג בהר - זה חלק מתחושת קהילה ושייכות של יוצרים מעדות המזרח, עמדה ייחודית שרואה עצמה ארוגה בקהילה וכחלק אינטגרלי מקהילה הרבה יותר מאשר האתוס האינדיבידואלי המערבי".
במקביל להתעוררות של קבוצות כ"ערס פואטיקה", שכמו מכריחות את הקהל להביט למציאות החברתית בעיניים, עלון טוענת כי היא "רואה הרבה תקווה בדור האשכנזי הצעיר", בדרך לשינוי המצב הקיים. "יש כאן פתרון פוליטי לישראל", היא מסבירה, "רק אם אנחנו נראה את עצמנו כמדינה מזרחית". היא אומרת בישירות דברים שמעטים מעזים לומר: "אני לא אומרת שצריך לבטל את הצד האשכנזי, יש הרבה אשכנזים בארץ ושני הצדדים צריכים להיות שווים, כמובן, אבל אם אנחנו נראה עצמנו כמזרחים, זה יעשה פלאים ליחסים שלנו עם הסביבה. אני קוראת לצעירים - תפסיקו עם המבצר הצלבני. תלמדו ערבית ותכתבו בערבית, אל תדחיקו את השפה הזו עוד".
עלון מצביעה גם על צביעות בנוגע לתפיסה בישראל כלפי העמים הערביים באזור. "ההנחה הרווחת היא שאם הם חיים תחת דיקטטורה אין להם תרבות גבוהה, אבל ההנחה הזו לא קיימת כלפי סין ורוסיה. כמובן, אצלם יש תרבות גבוהה, אבל הערבים – ברברים. המצחיק הוא שהעמים הערבים הם בעלי מסורת תרבותית ותיקה בהרבה מהמסורת התרבותית הישראלית. לכן לדעתי המזרחיות היא פיתרון פוליטי, המשגה חדשה שלנו".
אז בעצם לא השכלנו ליצור חיבור ברמה המדינית בין מזרח ומערב.
"נכון, וזה כואב לי מאוד. אם אנו נמשיך לראות עצמנו כאירופאים המתנשאים על כל המדינות האיומות שמסביב לנו, אני יכולה לצפות לצערי מה יקרה. לעומת זאת, אם נחליט
לשאוב ממה שלמדינות אחרות יש לתת לנו, נרוויח מכך, גם מהבחינה התרבותית".
לסיום, היא דווקא מביעה אופטימיות, גם ברמה הפוליטית. "אני מזהה תקופת פריחה ביחסים של ישראל וירדן ומצרים, בהתאחדות נגד דאעש, כיוון שקיימים שיתופי פעולה הדוקים. למה לא למנף את הסיטואציה שבה הם רואים אותנו כמנהיגים, ונחבק אותם מבחינה תרבותית? למה שערבית לא תהיה שפת חובה? ולמה אנחנו נמצאים במצב שבו יש כל כך הרבה ערבים שלא יודעים עברית כמו שצריך, כי מי שמלמד אותם זה ערבים שעברית זו לא שפת האם שלהם?".
"העניין עם המזרחים והזהות המזרחית נמצא באותה משבצת", היא מסכמת, "ברגע שיתרחש הטוויסט המחשבתי הזה ואתו ההבנה שאנו חיים במזרח התיכון, ושהמזרחי נושא המורשת הערבית שיש לתת לה מקום - תהיה כאן קבלה אחרת. צריך לאחד כוחות בשינוי ובהתרוממות, והשירה היא אחת הדרכים לכך".
