תסביך הימין
המשמעות של סיפוח היא קירבה גדולה יותר בין העמים. המשמעות של סיפוח היא שלילת האופציה "לגרש ערבים" למקום אחר, משום שלא יהיה כבר מקום אחר כאשר העמים יתקיימו אחד בתוך השני
לאחרונה פורסם סקר נרחב שערך מכון המחקר האמריקני "פיו" בקרב האוכלוסייה בישראל. מן הסקר עלתה תמונה עגומה של ניכור ומיאוס של האוכלוסייה היהודית מן האוכלוסייה הערבית בארץ, כאשר מחצית מאזרחי המדינה הציגו עמדה חיובית ביחס לאפשרות של גירוש ערבים מישראל. באופן טבעי, רבים הזדעזעו מההקצנה וההסתגרות המתרחשות בחברה הישראלית. לעומת זאת, מעטים הבחינו באירוניה והפרדוקסליות שהסקר מציג, כאשר לא מעט ממחנה הימין התומך ברובו בגירוש ערבים מצד אחד, מעוניין באותה מידה לספח את שטחי C ולאזרח עשרות עד מאות אלפי פלסטינים במקביל.
עוד בערוץ הדעות:
חשוב לציין שהשאלה בסקר נוסחה בצורה די עמומה ולכן לא ניתן לקבוע בודאות כיצד המשיבים הבינו אותה. בנוסף, לא ברור מן הסקר לאן בדיוק אותו הגירוש אמור להתבצע, ואת מי הוא אמור לכלול. יחד עם זאת, כמעט כל פרשנות תשקף תמונת מצב בה כ-72% ממצביעי הימין מעוניינים להתנתק מן האוכלוסייה הערבית שנמצאת בישראל. ההנחה הסבירה היא שרוב המשיבים הבינו שמדובר בגירוש אוכלוסייה ערבית-ישראלית משטחי המדינה. בדיוק מסיבה זו, די קל להבין כיצד ירגישו אותם מצביעים ביחס למתן אזרחות לעשרות אלפי פלסטינים, כשם שרוצים לא מעט ממנהיגי הימין, להם אותם הנסקרים הצביעו.
נכון, מנהיגי הימין אינם מקשה אחת בנושא זה. נתניהו, אשר הציג לפני מספר שנים את נאום בר-אילן (ממנו כבר הספיק להסתייג ולחזור בו מההסתייגות) ובו חזון שתי המדינות, לא הצהיר על רצון כלשהו לספח את שטחי C. גם ליברמן ככל הנראה אינו מעוניין בסיפוח השטחים ואזרוח הפלסטינים הנמצאים שם. מנגד, תוכנית ההרגעה של נפתלי בנט היא הדוגמא הטובה ביותר לכך שרעיון הסיפוח עדיין שריר וקיים בחלק לא מבוטל בציבור מצביעי הימין. בנט אינו לבד בסיפור הזה. ישנם לא מעט פוליטיקאים באגף הניצי של הליכוד ובמחנה החרדי-לאומי אשר מתנגדים נחרצות לויתור על חלקי מולדת לטובת מדינה פלסטינית. על כן עולה השאלה - האם אותם מנהיגי ימין אכן מתכוונים לממש את רצונם לסיפוח השטח או שמדובר בדמגוגיה זולה לקהל שאינו מצליח להכיל את הרעיון בלאו הכי.
הדיסוננס הזה מעיד בצורה הטובה ביותר על המשבר האידיאולוגי שחווה הימין, בדומה למשבר שעובר השמאל מאז הכישלונות הרבים במשא ומתן עם הפלסטינים על הסדר הקבע. לפני מספר שנים, יכול היה הימין להתענג על האידיאולוגיה של ארץ ישראל השלמה או לפחות על שליטה ברוב שטחי הגדה המערבית ועזה. אבל הרעיון הזה כבר לא ישים. הוא לא ישים בגלל שהאוכלוסייה היהודית, ולא מעט מצביעי הימין, לא מעוניינים לחיות בסמוך לערבים.
בעד דו קיום?
חשוב להבהיר שהשאלה היא כלל לא על משא ומתן עם הפלסטינים, או על נסיגת הצבא מהגדה או מביקעת הירדן. זו שאלה משנית בכל הסיפור הזה. השאלה הרחבה יותר היא האם אזרחי ישראל מעוניינים לחיות בשיתוף יומיומי עם האוכלוסייה הפלסטינית? לנסוע באותם כבישים, לקנות באותן חנויות, לעבוד באותם מקומות וכן הלאה. אני כלל לא דן בעניין הצבאי-הביטחוני, אלא בסוגייה הרחבה של מידת ההפרדה בין האזרחים גרידא.זה לחלוטין לא משנה מה המעמד החוקי אשר יינתן לאוכלוסיה הפלסטינית אחרי אותו סיפוח דימיוני. זה גם לחלוטין לא משנה אם ישראל תכיל את החוק הישראלי על רוב שטחי הגדה, והתושבים הפלסטינים יחיו באוטונומיה משלהם עם בחירות עצמאיות וכן הלאה. המשמעות של סיפוח היא קירבה גדולה יותר בין העמים. המשמעות של סיפוח היא שלילת האופציה "לגרש ערבים" למקום אחר, משום שלא יהיה כבר מקום אחר כאשר העמים יתקיימו אחד בתוך השני. לאור תוצאות הסקר, אני לא בטוח שזה אכן רצונם של מצביעי הימין ולכן נותרה השאלה - כמה זמן ייקח להם להבין זאת?
לפנייה לכתב/ת 
דוד לגזיאל
מומלצים
