כוחה של השירה: יתמות על הסכין

לפעמים אישה יושבת בחדר, והחלון רועד, ואין לדעת למה. בחוץ הלילה שחור כמו כל הלילות, ואולי ירח חדש עולה, או אפילו ירח מלא, אבל מישהי יושבת בחדר וכל כוכב בשמי הלילה נדמה לה אוצר בתוכו אור שהיא מכירה אצלה בלב. בספר שיריי "מחדש", מתוך החלטה, הפניתי את המבט שלי פנימה, אל תוך קירות הבית, והתאמצתי שלא להביט דרך החלון. ואמנם גם בבית הריק הבחנתי בעקבותיהם של אנשים שהכרתי ושרציתי להכיר, קרובים ורחוקים, רכים בשנים ובאים בימים, מעשיים ובעלי חלומות, מתים וחיים.

המילה "נוסטלגיה" פירושה: כאב השיבה הביתה. מן המרחק העבר נראה פשוט יותר, וקשה לקבוע האם החזרה הביתה היא כישלון או סימן להצלחה. מתוך השלמה שאבד מה שאבד, נותר המשורר עם הלשון לבדה, וגם הלשון נדמית לעתים כזיכרון שמעלה עובש, שמישהו קוצב את הזמן לטריותו. כל שיר הוא הימנעות ממוות אפשרי". כתב הרולד בלום. "חיזוי פואטי מתכוון לַאל-מוות, פשוטו כמשמעו". גם אם השירה מביטה נכוחה אל מול פני המוות, אל משכנו, אל המרחב האורפאי שלו, בשירה מגולם נצח קטן. השירה איננה מסוגלת להיכנע לַדחף של המוות להפסיק את הכל. אני מתעניינת במיוחד בספרים שמתמודדים באופן ייחודי בזיכרון, באבל, ביתמות ובשכול. רציתי למנות בפניכם חמישה מהם.

"אביבה-לא", מאת שמעון אדף

ספר השירים הזה נכתב בעקבות אובדן אחות אהובה למשורר, בן העיר שדרות. הוא ראה אור בשנת האבל שלי על אמי זכרונה לברכה, תקופה של מתקפות טילים על ערי הדרום ובתוכן אשקלון, בה גדלתי ובה נקברו הוריי, סבי וסבתי וגיסי ואחי הבכור. הקובץ היה עבורי חלק מכתבי האבל, לצד קדיש של יתום. הצירוף "אם ואחות" מקבל משנה תוקף תוך קריאת הספר.

האובדן מפרק לא רק את היסוד האיתן, זה שניתן לסמוך עליו, של המשפחה, אלא גם את המבנים הדקים והרעועים ממילא של הנפש ומעל כל אלה את הלשון, שמגלה אל מול פני המוות את חולשתה ואת האכזבה שהיא מייצרת למי שמחפש בה מקלט. מאדף למדתי לא לנסות למצוא מהר מדיי הגדרה לאבל, כי אם להיות זהירה. כשהוא גדול מדי, ישנם סיכויים גבוהים לטעות. מה אפשר לעשות? אולי רק רשימות מצאי. להזמין למפקד את מה שבטוחים בו. לקבוע הבחנות יסוד בין מה ששייך לאבל ומה שאינו שייך לו.  

"אביבה-לא". אדף מפרק את יסוד המשפחה

השיר "קץ האב", מאת נתן אלתרמן

קובץ השירים "שמחת עניים" מאת אלתרמן מייצר הליכה בערפל עבור קוראיו. הוא חידתי, הוא מסתורי, הוא אפל. הדובר בו הוא מת שפונה אל בת, ורוב הפרשנים טוענים שמדובר באלגוריה פוליטית. בשיר עצוב זה, שכתב אלתרמן שנה לאחר שמת אביו יצחק, האב נפרד מבתו ברגעיו האחרונים. הוא שוכב על מיטת ברזל, כנראה של בית חולים, ומצהיר על נאמנות נצחית לבתו. האב החולה נלחם נגד מחלתו שתביא למותו ונגד הידיעה שגם הוא יישכח.

זהו אב כפי שזוכרים אותו ברגעי געגועים, כשמתאבלים עליו: נותן בלי לצפות לתמורה, מי שתמיד דאג למשפחתו ומי שהנחיל לה את הערכים שילוו אותה תמיד. זהו שיר שהכרתי לפני שהתייתמתי מאבי, אך אחריו כבר קראתי אותו אחרת. עוזי שביט כתב על שיר זה "זהו אחד הגדולים והבלתי נשכחים במכלול השירה העברית המודרנית. מעטים השירים שהצליחו לתפוס בצורה כה שלמה, בהירה ודרמטית את מהות האבהות, את תמציתה הערכית האנושית".

"אדון מנוחה", מאת אבות ישורון

למעשה, עלינו לכתוב בניקוד "אֲדֹן מְנֻחָה", ולהיות נאמנים לדרך הכיתוב הייחודית של המשורר, שנושאת בחובה משמעות. שירתו של אבות ישורון מעמידה מצבה של אשם ושל זיכרון ושל געגוע למשפחה שחרבה. אבות ישורון עלה ארצה ואילו אמו ואביו נותרו בפולין ונספו בשואה. את העול הזה הוא נשא כל ימי חייו, ומפורסמת אמירתו: "כיצד נעשה אדם אבות ישורון? מן השבירות. שברתי את אמי ואת אבי, שברתי להם את הבית. שברתי להם את חגיהם, את שבתותיהם. שברתי להם את ערכם בעיני עצמם. שברתי להם את הפתחון פה. שברתי להם את לשונם. את שפת קודשם לקחתי ליום יום. מאסתי עליהם את החיים. יצאתי מן השותפות. אבל הלחם שהייתי אוכל יום יום, יום ולילה, הלחם הזה שלוחץ עליך, כרובץ על הלב, הם - הבית ההוא המשפחה ההיא".

השבירה הזו, שחוקרי ספרות דנו בה שוב ושוב, הולידה שירה שהיא בה בעת מעודנת מאוד ואיתנה. אותי היא לימדה עד כמה אקוטית היא השמירה על ערוץ פתוח של זיכרון אל העבר, שהרי יצירה שירית של הרגע הזה תתחולל רק על חורבותיהם של השם והאז.

"הילולה לאם", מאת חביבה פדיה

"לכל דור יש את מחוקותיו. תולדות השירה הם תולדות הנמחק", כתבה חביבה פדיה באחד משיריה בקובץ האחרון שפרסמה. הפואמה "הילולה לאם", שכתבה פדיה לאחר מות אמה, שמחה פדיה, היא התחקות אחר הסימנים שמותיר הלוח המחוק. זוהי גם יצירה מוזיקלית, שבוצעה על במת פסטיבל ישראל יחד עם אחיה של פדיה, זמרת מקוננת ממוצא לובי, הזמרת דקלה, ברי סחרוף ושי צברי.

הפואמה, ששואבת מתוך מסורת הנשים המזרחיות המקוננות ומתוך מסורת שירי הערש האימהיים, מתחילה בציטוט מתוך תפילת האשכבה, ומטביעה בתוכה ציטוטים נוספים מאת יוצרים אחרים המציעים יחדיו רצף של קינות. בין היתר מוזכר גם שירו של אלתרמן "לילה לילה" (לילה לילה נדיבות היתה טרף/ לילה לילה חסד מת בחרב/ לילה לילה וזה שנותר/ נומי נומי את שמך לא זכר").

קרעי החוויות, רסיסים רסיסים של התמודדויות קודמות עם יתמות, מייצרים שלם שהמם אותי, נרגשת כמו משתתפת בטקס אזכרה, כשנתקלתי בו לראשונה. הכתיבה של פדיה מסרבת להניח לאם לדרכה. היא מקימה אותה מעפר, היא מוליכה אותה ברחובות, היא מאפשרת לה תחייה. הלשון של פדיה יצרנית ובוראנית, ונדמה שהיא חובקת כל, את המוות ואת החיים שלאחריו. היצירה הזו עצובה ומעוררת תקווה בד בבד.

"אמא עם ילד", מאת דליה רביקוביץ 

זהו קובץ מאוחר יחסית של רביקוביץ, ונכללים בו מספר שירי שכול מהפכי קרביים. אחד הוא "אבל היה לה בן", שהקדישה רביקוביץ

 לרחל מלמד-איתן, ששכלה את בנה. הפשטות המורכבת של רביקוביץ מגלה כאן רף חדש של אפקטיביות. מה נמסר כאן? מספר קווים, רק מה שחייבים, ויחד עם זאת אנחנו נכנסים בשערי עולם הכאב ומוצפים בו כאילו נברנו בנשמתה החבוטה של האם השכולה.

השם רחל מופיע במספר שירים בקובץ ומזכיר, כמובן, את רחל המקראית שהפכה לדמות ארכיטיפית של אם שכולה: "רחל מבכה על בניה בקול/ בכי תמרורים. קול נכאים". בשיר זה, החסכנות בכתיבה מתאימה בדיוק לדמותה של האישה המתוארת ולבנאליות של ההתמודדות היומיומית עם הכאב שנחשב לבלתי נסבל מכל.

ספר שיריה של נוית בראל, "מחדש", ראה אור לאחרונה בהוצאת "עם עובד"