כרטיס לגיהנום: האוטובוסים שנוסעים לארץ דאעש
גם בשיא המלחמה, כשהג'יהאדיסטים עורפים ראשים וזורקים אנשים מהגגות, יש מי ששמים את נפשם בכפם ונוסעים לאזורי השליטה של דאעש כדי לבקר את יקיריהם. בדרך המסוכנת ביותר בעולם, לפעמים סיגריה מסוכנת יותר מרובה
"ראקה! מנביג'! אל-באב!", צועקים הנהגים בתחנת האוטובוסים בלב ביירות, מחכים לנוסעים שירצו לעשות את הדרך המסוכנת ללב המעוזים של דאעש בסוריה. "ממש לפני שאנחנו מגיעים לנקודת הבידוק הראשונה של דאעש כולם זורקים את הסיגריות", מספר אבו עלי, נהג אוטובוס בשנות ה-40 לחייו. "אנחנו מפזרים בושם באוטובוס כדי שהם לא יריחו את הטבק – אחרת נספוג עונש של מלקות!", הוא מספר והבעתה ניכרת בפניו. ברגעים אלה ממש הוא מתכונן לנסיעה למנביג' שבצפון סוריה.
הג'יהאדיסטים של דאעש, שמקיימים באזורי שליטתם בסוריה ובעיראק משטר המבוסס על הפירוש הקיצוני ביותר של חוקי האיסלאם, לא מסתפקים בחיפוש אחר סיגריות באוטובוסים. "הם מרחרחים את הידיים שלנו כדי לוודא שלא עישנו", מספר ג'וואד, נהג אוטובוס אחר, שמשתמש בשם בדוי מחשש לנקמה. נהג אחר עומד ליד האוטובוס בתחנה ומתחנן בפני עיתונאים שלא לצלם את פניו או את מספר לוחית הרישוי שלו. "האנשים האלה מסוכנים, והם יכולים לזהות את האוטובוס אפילו בעזרת הפרט הקטן ביותר", הוא מסביר.
האוטובוסים, שיוצאים מתחנת אוטובוס הנמצאת באחד הרבעים העמוסים ביותר בביירות, הם למעשה גשר שמאפשר קשר נדיר בין לב-לבה של מדינת דאעש בסוריה לבין העולם שבחוץ. מאז שדאעש כבש חבלי ארץ נרחבים בסוריה ב-2013 נוסעים האוטובוסים האלה פעמיים בשבוע לאזורים שתחת שליטתו, ופעמים רבות יש בהם לא יותר משלושה נוסעים.
בערים כמו ראקה, הבירה דה-פקטו של דאעש בצפון סוריה, ואל-באב שבמערב, אסור לתושבים הנמצאים תחת שלטון דאעש לעשן או ללבוש בגדים שמוגדרים על-ידי הארגון "בלתי הולמים". "נשים שנוסעות באוטובוס חייבות לקחת איתן רעלה שמכסה את כל הפנים והן עוטות אותה לפני שאנחנו מגיעים לנקודת הבידוק הראשונה, בכביש בין דמאיר שליד דמשק לעיר העתיקה תדמור", מספר אבו עלי. גברים חייבים לוודא שהמכנסיים שלהם מכסים את עקביהם.
רוב הנוסעים באוטובוסים לארץ דאעש הם סורים שחוזרים הביתה לערים שנפלו לידי ארגון הג'יהאד. הם מביאים איתם מזון, בגדים, תרופות וכסף מזומן למשפחותיהם. הנהגים משמשים גם שליחים: הם מעבירים סחורות שלא ניתן כבר להשיג באזורים מסוימים של סוריה, שנקרעה תחת מלחמת האזרחים. "אנחנו מביאים קפה, נס קפה, צעצועים ובגדים לילדים", מספר מוחמד, נהג שחזר זה עתה לביירות ממנביג'. אבו עלי מספר שהנהגים מביאים איתם גם חבילות סוכר, מוצר שהפך ליקר מאוד באזורי השליטה של דאעש. נקניקים אסור להם להביא בשום פנים ואופן, משום שאנשי דאעש אינם יכולים לדעת אם הם כשרים לפי האיסלאם, גם אם על האריזה כתוב שכן.
בדרך המפחידה למדינת דאעש, אין כבר מקום למגוון דתי. "בעבר חברת ההסעות שלנו עבדה עם אשורים, כורדים ונוצרים, אבל היום אסור להם לעלות על האוטובוסים שלנו שנוסעים לערים האלה", אומר ג'וואד. מרוואן זורו, פועל כורדי בן 55, מספר שכעת כדי להגיע לעיר מגוריו קמישלי שבצפון-מזרח סוריה, הוא צריך לנסוע קודם לדמשק – ומשם לטוס הביתה.
הדרך לאזורי דאעש מסוכנת גם בגלל הקרבות שפורצים לעתים קרובות וההפצצות של המשטר, של רוסיה ושל כוחות הקואליציה בהובלת ארה"ב נגד דאעש לאורך המסלול. "לפני המלחמה לקח לנו ארבע שעות להגיע. עכשיו הדרך נמשכת 24 שעות", אומר אבו עלי.
האוטובוסים יוצאים מביירות ועוברים בדמשק ובדמאיר, ואז מגיעים לתדמור שבמזרח סוריה. רק לפני שבוע וחצי היא שוחררה מידי דאעש אחרי כיבוש שנמשך כמעט שנה. אחר כך ממשיכים האוטובוסים לראקה, למנביג', למסקנה ולאל-באב שליד טורקיה. "כשהקרבות עזים המשטר לא מאפשר לנו לעבור ואנחנו נאלצים להעביר לילה או שניים בדרכים, ורק אז להמשיך בדרך", מספר
אבו עלי.
בכל אופן, כשמדובר באחת הדרכים המסוכנות ביותר בעולם, לא הנהגים ולא הנוסעים יכולים להיות בטוחים שיגיעו בחיים ליעדם. "עמית שלי היה בדרך חזרה מתדמור לפני כמה ימים כשהלחימה פרצה", סיפר בשבוע שעבר מוחמד. "זיהיתי את האוטובוס שלו, החזית שלו הייתה הרוסה לגמרי. הוא לא שרד".
לפנייה לכתב/ת 
