שמייכל הרומני: סיפורו של אלכסנדרו בוליגאן
שוער הכדוריד זכה בשלוש מדליות אולימפיות, נחשב לטוב בעולם ונמנה על צוות האימון של נבחרת ישראל. מאמן השוערים יפגוש הערב (19:40) את נבחרת מולדתו בפלייאוף העלייה למוקדמות אליפות אירופה. על הדרך הוא מספר על הקריירה, הבעיות בענף, וגם על הרגע בו כמעט קיפח את חייו
ביום רביעי הקרוב בהיכל קבוצת שלמה בתל אביב, רגע לפני שריקת הפתיחה למשחק פלייאוף העלייה למוקדמות אליפות אירופה בכדוריד בין נבחרת ישראל לרומניה, יהיה על הפרקט אדם חצוי בלבו בנוגע לזהות המנצחת. אלכסנדרו בוליגאן (55) שמו. רובכם לא מכירים אותו, אך אם הוא היה במקרה ישראלי, כנראה שלא היה אדם אחד במדינה שלא היה מוקיר לו תודה.
בוליגאן, שוער נבחרת רומניה בעבר וכיום מאמן השוערים של נבחרות ישראל, מחזיק אולי בקורות החיים המרשימים ביותר של איש מקצוע שהגיע לעבוד בארץ. שימו לב לתארים בהם זכה.
כשחקן: שתי מדליות ארד אולימפיות עם רומניה (1980 ו-1984), מדליית ארד באליפות העולם (1990), שוער השנה בעולם (1990), מקום שמיני באולימפיאדת ברצלונה 1992. בנוסף, הוא זכה באליפות ברומניה, גביע המדינה במולדתו, שתי זכיות באליפות ספרד, שתי זכיות בגביע המלך הספרדי, זכייה בליגת האלופות ובגביע המחזיקות האירופי ופעמיים נבחר לשוער השנה בליגה הספרדית.
כמאמן שוערים הוא זכה בתארים הבאים: מדליית זהב באליפות העולם 2005, מדליית כסף באליפות אירופה ב-2006 ומדליית ארד באולימפיאדת בייג'ינג 2008 (כולן עם נבחרת ספרד). בנוסף, הוא זכה בארבע אליפויות וגביעים רצופים עם קבוצת קונסטנצה הרומנית (2008-2012).
הרומני בן ה-55 הובא ב-2012 לישראל ע"י המאמן הקודם של הנבחרת, דראגן ג'וקיץ', לאחר שעבד אצלו תקופה באקדמיה שפתח בסרביה. גם אחרי עזיבתו של ג'וקיץ', בוליגאן נשאר במערכת וכיום עובד עם פר קרלן השבדי.
עם הרזומה המרשים שלך, איך הגעת דווקא לישראל?
"יש כאן פוטנציאל ורציתי לבנות משהו מאפס. יכולתי להרוויח הרבה יותר כסף במקומות אחרים, אבל לפעמים הכסף זה לא הדבר הכי חשוב. אני אוהב להילחם ולבנות דברים. זו הסיבה שאני פה ורוצה גם להמשיך".
"הנוחות בישראל פוגעת בשחקן המקומי"
מאז שבוליגאן נחת קיים שיפור אדיר אצל השוער הישראלי. גם בקבוצות ראו את השיפור והמגמה בשנים האחרונות היא לוותר על שוערים זרים, מה שפעם נחשב לחובה בכל מועדון שרצה להצליח. מצד שני, ברמת הנבחרות עדיין לא נראה שיפור מהרגע שהוחלט להקים את "סגל הזהב" ע"י הוועד האולימפי. יתרה מכך, הפסד לרומנים יוריד את ישראל לדרג האחרון ביבשת, שפל חסר תקדים.
שווה להקשיב לבוליגאן, איש מקצוע עם ניסיון כשחקן ומאמן של יותר מ-30 שנה, שהיה במקומות הכי גבוהים בכדוריד העולמי: "לפני 20 שנה החליטו בספרד שהם מקדמים את הכדוריד בצורה משמעותית והפכו אותו לספורט מקצועני בחוקה של המדינה. ככה שחקנים היו מוגנים בחוק, קיבלו ביטוח לאומי ופנסיה, והמדינה דאגה להם. פה אני לא בטוח שזה ככה ברוב המועדונים".
אבל הליגה נראית יותר טוב בתקופה האחרונה.
"יכול להיות, אבל ברמה האירופית עוד לא עשו כלום. המועדונים חייבים לשחק באירופה. תראה מה הקמפיין האירופי של רמת השרון בעונה הקודמת עשה למועדון. הוא הפך מבינוני למועדון צמרת במהירות".
בוליגאן מספר גם על בעיה מנטאלית שיש לשחקני הנבחרת איתם הוא עובד: "יש הבדל עצום בגישה של השחקן כשהוא מתאמן ומשחק בארץ עם הנבחרת, לבין סיטואציה זהה בחו"ל. זה מדהים, יש פה משהו באווירה שגורם להם להשקיע פחות. כשאנחנו במחנה אימון או משחק רשמי בחו"ל הם מתנהגים אחרת לגמרי, כנראה בגלל שהם מתרכזים רק בכדוריד".
מאמן השוערים נולד וגדל ברומניה הקומוניסטית. מצד אחד לא זה לא היה קל. מנגד, השלטון קידש את הספורט ואפשר להגיד שבזכותו בוליגאן הגיע לאן שהגיע בקריירה. "הייתי משוגע מאוד כדי להפוך למקצוען. התאמנתי שלוש פעמים ביום בעידוד הקומוניזם וזה השתלם".
אינסטינקטים חתוליים
ברוח התקופה (שנות ה-80) והקומוניזם, בוליגאן למד במקביל לכדוריד תואר, כזה שהיה מכניס לו היום לא מעט כסף אם היה בוחר לעזוב את עולם הספורט. "יש לי תואר בהנדסת מכונות. במשך 10 שנים שיחקתי בקבוצה של אוניברסיטת פוליטכניקה בטימישוארה. לא היה לי ספק שאמשיך בכדוריד, אבל אם הייתי נפצע זה טוב לדעת שיש לך מקצוע ביד".
ברחבי היבשת הכירו ביכולותיו כבר באמצע שנות ה-80, אבל הוא לא יכול היה לעזוב את רומניה. "רציתי מאוד לצאת לשחק מחוץ למדינה, אבל אסרו עלינו. רק מי שכבש מעל 50 שערים והגיע לגיל 28 יכול היה לעזוב. לא הייתי שחקן שדה, אז זה לא היה רלוונטי עבורי".
ואז ב-9 בנובמבר 1989 נפלה חומת ברלין ומאותו הרגע חייו של בוליגאן השתנו. "הייתה הרגשה שונה ומיוחדת במדינה", נזכר הרומני. "שנה אחרי זה הגענו לאליפות העולם בצ'כוסלובקיה, זכינו במדליית הארד ונבחרתי לשוער הטוב בעולם. זה גם הרגע שהבנתי שאעזוב את רומניה למשך שנים רבות".
ואכן אחרי אליפות העולם הוא זכה ללא מעט הצעות מקבוצות ברחבי היבשת, ובחר בזו של ארטה מהעיר אייבר בספרד. "התאהבתי במדינה ונשארתי בה במשך 20 שנה".
למרות האושר בספרד, אירוע אחד כמעט סיים לבוליגאן את החיים. "ב-1999 הגעתי עם הקבוצה האחרונה בה שיחקתי, סן אנטוניו פורטלנד מהעיר פמפלונה, לגמר גביע המלך הספרדי. יומיים לפני כן נסעתי עם הרכב לאימון, חציתי את אחד הצמתים באור ירוק ופתאום מצד ימין הגיעה במהירות מכונית שנסעה באדום ונכנסה בי חזק. אני לא יודע למה, אבל באותו היום לא הרכבתי את חגורת הבטיחות. במידה מסוימת, זה גם מה שהציל לי את החיים.
"כנראה מאינסטינקט השוערות קלטתי את הרכב שפגע בי בזווית העין, עשיתי תנועה עם האגן לכיוון הנגדי והרופאים אמרו לי שאם לא הייתי עושה את התנועה הזו - כנראה שהייתי משותק, או כלל לא בחיים. הרכב פגע בי, אבל למזלי שברתי רק ארבע צלעות. עוד כמה סנטימטרים - והוא היה פוגע לי בלב ואתה ואני לא היינו מדברים היום. חצי שנה הייתי מושבת. הרגע המרגש היה כמה ימים אחר כך, כשהקבוצה זכתה בגביע, הגיעה איתו לבית החולים ועשתה לי כבוד".
אם חשבתם שהפציעה ההיא, שקרתה לבוליגאן בגיל 39 תסיים לו את הקריירה, אתם טועים. אחרי ההתאוששות הוא שב לשער של סן אנטוניו ובגיל 41 (!) זכה עם קבוצתו בליגת האלופות. "זו הייתה סגירת מעגל. אח"כ המשכתי לשחק עונה נוספת, זכינו באליפות ספרד ובגיל 42 פרשתי סופית.
"הרומנים ברמה אחת מעלינו"
הקן המשפחתי של בוליגאן נחשב ללא שגרתי. הוא גר ליד אוניברסיטת ת"א, אבל אשתו נשארה בספרד. "היא מאוד אוהבת את ישראל אבל היא מורה למתמטיקה ואין לה פה עבודה". בתו, אנדראה, עובדת באו"ם ומתגוררת בשנים האחרונות בדנמרק, שם היא מטפלת בפליטים המגיעים למדינה מארצות ערב ואפריקה.
"אנחנו פזורים ברחבי הגלובוס אבל למזלנו הטכנולוגיה של היום מצליחה להשאיר אותנו מחוברים. אם הייתי מקבל הצעה לאמן פה לפני 20 שנה לא הייתי יכול לעשות זאת, כי זה בטח היה מפרק את המשפחה שלי".
כאמור, בימים רביעי וראשון תתמודד נבחרת ישראל מול רומניה במפגשים החשובים על העלייה למוקדמות אליפות אירופה. בוליגאן נותן הצצה לכדוריד במדינת האם שלו: "ב-25 השנים האחרונות הכדוריד ברומניה בדעיכה. אולי עכשיו יהיה שינוי, כי יש דור טוב יותר של ספורטאים. בסגל הנוכחי של הרומנים יש שישה ליגיונרים שמשחקים בליגות טובות כמו פולין וצרפת. זה טוב עבורם".
למרות הדעיכה של היריבה, בוליגאן עדיין חושב שישראל מגיעה כאנדרדוג למשחקים: "הרומנים נמצאים ברמה אחת מעל הנבחרת שלנו. הליגה שלהם טובה יותר, עם 4-5 מועדונים שיש להם הרבה כסף. הזרים יותר איכותיים, והקבוצות משחקות במפעלים האירופים".
אחרי ארבע שנים בישראל, החוזה של בוליגאן באיגוד הכדוריד מסתיים בקיץ. הוא מבחינתו היה שמח להמשיך: "לא חסרות לי הצעות במקומות אחרים, אבל אשמח מאוד להישאר פה ולהמשיך במה שהתחלנו. התחברתי למדינה, לאנשים, ומבחינתי אין לי סיבה לעזוב".
לפנייה לכתב/ת 
