החדש של פט שופ בויז: האושר מתחיל בתוכו
"Super" החדש של הפט שופ בויז, רחוק מלהצטרף למדף אלבומי המופת של הצמד. ובכל זאת, עם רצועות אלקטרו-פופ מורכב ועמוס רגעים אקטואלים של אושר מריר, מצליחים ניל טננט וכריס לואו שכבר נוגעים ב-60 להמציא את עצמם מחדש, בפעם המי יודע כמה
"הדרך אל האושר ארוכה", שר ניל טננט באלבום החדש של הפט שופ בויז, "אבל אני אגיע לשם בדרך היחידה שאני מכיר". כרגיל אצל הצמד, שורה אחת יכולה לסכם אלבום שלם - מינימליזם שמתפוצץ למיליון חלקיקים קטנים.
הם חזרו, רבותיי וגבירותי, מתוקתקים ומלוטשים כפי שלא נשמעו הרבה הרבה זמן. "Super", קוראים לאלבום החדש שלהם, השני בטרילוגייה בהפקת סטיוארט פרייס (מדונה, הקילרז, ניו אורדר, סיזר סיסטרס ועוד רבים וטובים). אם זה השני - אלוהים, מה מחכה לנו בשלישי?
תקציר הפרקים הקודמים: את טננט ולואו לא באמת צריך להציג. הצמד הבריטי המצליח ביותר בהיסטוריה, עם עשרות להיטיהם, הגדירו מחדש את הפופ כמוצר לגיטימי ואינטיליגנטי. בשנים האחרונות הם נתונים במאניה-דיפרסיה יצירתית. ב-2009 יצא "Yes" האופטימי ואחריו הגיע "Elysium" המהורהר. רבים ראו בו אלבום חלש, נמוג, אפילו מסכם קריירה. אוי כמה הם טעו. ב-2012 יצא ניל טננט בהכרזה מפתיעה: האלבום הבא, "Electric", סימן חזרה גדולה לרחבת הריקודים עם עוד שני אלבומי המשך שיתנו בראש.
"Pazzo!". צמד הפושטים בפעולה
עם יציאתו, לווה "Electric" בסיבוב הופעות ממושך ומצליח (איתו ביקרו גם בישראל) ובביקורות משבחות. למרות זאת ניכרה בו זיעה של הצמד, ולא מרוב ריקודים. הוא ניסה להתחנף לקהל הצעיר במועדונים מצד אחד, ולשחזר את ימי הניינטיז רוויי האקסטזי מצד שני. זה לא עבד, גם בגלל ההפקה הכמעט רשלנית, אבל גם בגלל שהם נסחפו לעשות טעות אחת פטאלית.
עוד ביקורות אלבומים במדור המוזיקה של ynet:
איגי פופ החדש: המוות נשמע טוב משחשבתם
החדש של קניה ווסט: אסון מרהיב לשמיעה
המיטב של אולארצ'יק: הזמן להתמסר לממזר
כל מי שמכיר את המוזיקה של פט שופ בויז, כבר מן הסינגל הראשון, יודע שמה מייחד את הצמד הוא השילוב בין ביט לרגליים ומילים לראש. זה מה שהפך אותם לגאוני פופ מתוחכם ורקיד. תחשבו על "It's a Sin", Rent" או "Being Boring". אלקטריק, כאמור, עבד רק על הרגליים, חסר בו העומק שתמיד בא לידי ביטוי במילים של טננט.
"Burn". שיר חדש, פוטנציאל על זמני
ועכשיו מגיע "Super", ומבהיר שקודמו היה רק הכנה, בדיקה של רחבת הריקודים, במטרה להשתלט עליה. 12 קטעים מרכיבים את האלבום החדש, והמורכבות שכל כך שחסרה ב"Electric" מתגלה כאן כנקודת החוזק של האלבום. טננט מבטא בכל רצועה את העולם דרך עיניו - רגעים של אושר מול געגוע לעבר מתוק, חשש מן העתיד מהול ברצון עז פשוט להיעלם (שניכר ב"Into Thin Air" המצוין שסוגר את האלבום).
טננט ולואו יצרו כאן מסע טריפי שהוא לעתים אופורי (כמו ב-"Pazzo!" הפושטקי או ב-"Burn" בעל הפוטנציאל העל-זמני) ולעתים מסויט ("Sad Robot World" הפסימי או "The Dictator Decides" שמתיישב על אמריקה העתידית של טראמפ כמו כפפה על יד מצדיעה). כצפוי, גם ברגעים השמחים ביותר, מבטאים הבויז טיפה של מרירות קיומית. כשטננט שר על אושר, זה אושר שיגיע בהמשך הדרך, שצריך לעבוד עליו.
"The Dictator Decides". מי אמר דונלד טראמפ ולא קיבל?
"Super" רחוק מלהצטרף למדף האלבומים המופתיים של פט שופ בויז, תקופה שעברה וחלפה לצערם ולצערנו, אבל שלושים שנה לתוך קריירה מפוארת ורציפה, הם מצליחים להמציא את עצמם מחדש, בפעם המי יודע כמה. עם אלבום אלקטרו-פופ מורכב, רב רבדים ומאוד אקטואלי הם שוב במשחק ומוכיחים שגם לקראת גיל 60, מי ששולט ברחבה הוא האדם עם היד על כפתור הקצב.
