"ילדתי לפני שבועיים ללא חפלות"

עוד בערוץ הורים:

- מחקר: שיעור הדיכאון אחרי לידה בישראל הכי גבוה

- שרי אלפי: "כל שנות נעוריי התביישתי בשמי"

- מחקר: האם תינוק שיונק קשור יותר לאמו?

לא מעניין מי מסביב

לפני פחות משבועיים ילדתי את בני השני. בין הכאבים האיומים שחשתי בימים בבית החולים (שיום אחד ימלאו טור אחר) בקושי שמתי לב לאנשים מסביבי, הייתי עסוקה בעצמי, במכאוביי, בגעגועים לבת השנתיים שמחכה בבית, בללמד את עצמי מהתחלה איך מתעסקים עם תינוק, איך מלמדים אותו לינוק, כל כמה זמן צריך להחליף לו, בלהתאהב בו. לרגע לא עניין אותי מי מסביבי אבל דבר אחד אני יכולה להבטיח – חפלות לא היו שם.

אז מה כן היה שם? היו יולדות ערביות, יולדות יהודיות, בהן ילידות הארץ, עולות מאתיופיה וממדינות חבר העמים, נשים שדוברות רק אנגלית, דתיות, חרדיות, חילוניות, מרוקאיות ואשכנזיות גמורות כמוני (אני בטוחה שהשם הפולני הסגיר), אני מניחה שגם נוצריות אבל לא בדקתי את תעודות הזהות של שכנותיי לתינוקייה.

נעמה גיבורי קולסקו: "לא בדקתי את תעודות הזהות של שכנותיי לתינוקייה"

היו גם רופאים ערבים ואחיות ערביות שטיפלו בי בדיוק באותה מסירות שטיפלה בי המיילדת הרוסיה, המרדימה הנוצריה, האח התימני והרופאה האנגלוסקסית. אז לא ייחסתי להם לאומים וזהויות – הם כולם היו אנשי רפואה בשבילי, ולרגע לא חשבתי מה הדעות שלהם ומאיזה בית הם הגיעו. רק עכשיו כשאני חוזרת לבית החולים במחשבות אני מבינה כמה מגוון אנושי היה שם.

כל התינוקות נראים אותו דבר

ביום יום אנחנו חיים בקבוצות שייכות שדומות לנו ככל האפשר, כמעט ומאבדים סממנים של שוני. אני כמעט ולא נתקלת באנשים השונים ממני באפיון החברתי שלהם, במוצא ובאורח החיים. לא בעבודה, לא במקום מגוריי, לא בגן של בתי, לא בחוגי החברים שלי. בית החולים ומחלקת היולדות בפרט הם מהמקומות הנדירים האלה שבמסגרתם כולם נפגשים ולמטרה אחת שאין עליה ויכוח – ללדת תינוק בהצלחה ובבריאות, וקיטשי ככל שזה יישמע, להביא חיים חדשים לעולם.

מי מסוגל לחשוב על תינוק שהרגע נולד כעל רוצח פוטנציאלי בעתיד? זו מחשבה כל כך סדיסטית וסרת טעם ברגעים הכל כך מלאי ריגוש וניקיון האלה. אני מאחלת לכל היולדות אנשים סובלניים יותר מבני משפחת סמוטריץ' במחלקות ההתאוששות בהן הן ישהו לאחר הלידה.

לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

דבריו של הח"כ חסר הרגישות משקפים את האווירה השוררת פה בשנים האחרונות, כל הזמן נחצים גבולות קטנים של חוסר אנושיות במדינה שלנו, וזהו עוד גבול מטריד שנדרס. הפרדה יש לנו כל הזמן וברור שהיא לא תורמת לנו. בחיים לא הייתי מנחשת שגם בבית החולים מנהלים סידורי הושבה כל כך מגוחכים ולא בריאים.

קל להבין לפי הלבוש המסורתי או היעדרו מאיזו חברה מגיעות היולדת. לעומת זאת, כל התינוקות נראו אותו דבר. בקלות אפשר להתבלבל ולא לזהות את זה שילדתי הרגע - בין אם זה בן או בת, ערבי או יהודי - לא הייתה דרך לדעת. מן רגע כזה בחיים שבו כולנו שווים.