"הרגע שהבנתי שאין יותר שנת צהריים"

לאחרונה אני מגלה אמיתות חדשות בתור אבא צעיר שלא חשבתי עליהן לפני. בתקופת טרום-אלכס, כלומר לפני שהפכתי לאבא, שינה הייתה דבר של מה בכך. מובנת מאליה. שינה אמיתית. אחי הגדול, שהפך לאבא שלוש שנים לפניי, היה חוזר ואומר לי את המשפט 'תעריך את השינה שלך היום כי איך שמגיעים הילדים זה נגמר'. לא הבנתי על מה הוא מדבר. חשבתי שהוא צוחק.

זו הייתה תקופה שלא הייתה לנו שעת קימה בסופי שבוע. 'שבת בבוקר' היה רק בשיר של אריק איינשטיין. אצלנו היה שבת בצהריים כשעשינו על האש אצל חברים. מתעוררים, מתארגנים צ'יק צ'אק ויוצאים. היום, שעת הקימה בשבת הפכה להיות מוקדמת מדי וזמן ההתארגנות הכפיל את עצמו כי לוקח זמן למלא את מפצל המנות, להרתיח מים, לנקות בקבוק ולחתוך פירות לדרך.  

פעם שינה הייתה דבר של מה בכך

בתקופת טרום אלכס, שישי בצהריים היה קדוש. בירה עם חברים, אימוני קפוארה, בילוי בים ואפילו, כן אני מודה, מנוחת צהריים. בזכות אלכס גיליתי שהקונספט של 'שישי צהריים' השתנה לגמרי – זה הפך להיות רשמית זמן המנוחה מהשבוע שעברת. התחלתי להכיר את המציאות ההורית - אותן אמיתות קטנות שרווקים לא מכירים. הנוסחה שבה 'עובדים כל השבוע' פלוס 'ילדים הם מעייפים' נותנת תוצאה של 'צורך במנוחה'.

אולי יעניין אתכם גם:

- טומי אלתגר: "אשתי לא סומכת עליי"

- לידה בלי אפידורל - סבל מיותר או כאב טוב?

- האם הגננת מצפה מכם למתנה בחג?

הצעצועים המצפצפים

המצב היחיד אצלנו בבית לגנוב ארבעים וחמש דקות מנוחה, וזה המקסימום, הוא כשהיא ישנה. העניין הוא שביום שישי בצהריים אלכס ישנה עם עין אחת פתוחה. אז כשהיא קמה, איילה או אני משחקים איתה בשקט כדי שהשני יצליח לנוח. לא ברור למה אבל דווקא בזמן הזה אלכס מחליטה שהיא רוצה לשחק עם הבימבה המצפצפת שלה או עם הדובי ששר א' ב' ולא עוצר. רק כשמישהו מאתנו הולך לנוח היא נזכרת בצעצועים המצפצפים.

אפשר לומר שהמציאות ההורית היא כמו ין ויאנג. מתוקה מול מרה. מצד אחד מציאות מתוקה שבה נמצאים הדברים הטובים והחיוביים שאלכס עושה כמו צלילים חמודים, צעדים ראשוניים, חיוכים, ריקודים. מצד שני המציאות המרה באה ותוחבת לנו לפרצוף את העובדה שתם עידן מנוחת הצהריים בשישי. ימי שישי אחר הצהריים, שהיו פעם שלווים, ימשיכו רק כשהילדים יהיו גדולים. בתקווה.

מתי נחים בבית הזה?

הכול עניין של טיימינג

מסתבר שיש הרבה פנים למציאות ההורית. המציאות המתוקה מתבטאת כשאלכס הולכת לישון ב-19:30 אחרי ארוחה טובה וקמה ב-07:30 עם חיוך על הפנים והמרה היא כשאלכס הולכת לישון בבכי ב-19:30 ומתעוררת כל חצי שעה כדי לעדכן את איילה ואותי שיש לה גזים. המציאות המתוקה והמרה מחוברות איכשהו אחת לשנייה. לפעמים חיים עם זו ולפעמים עם זו.

לכתבות וטורים היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

לסיכומו של עניין, כדאי לנו להכיר את המציאות ההורית ולחיות בשלום עם הטווח שבין מתוק למר. החכמה היא להיות מודע לזה. חייב להזכיר לעצמי שהורות היא לא שחור ולבן. טוב ורע. קשה וקל. הורות היא עניין של טיימינג. לפעמים הטיימינג הוא סבבה ולפעמים בא לך לצאת לריצה למרות הכאבים בברך.

צריך להסתכל למציאות בלבן של העיניים ולזכור גם את המתוק וגם את המר. גם כשקשה, לדעת ליהנות עם הילדים הנאה אמתית, נטולת סלולר, טלוויזיה או הסחות אחרות כי למרות הקלישאה המוכרת, ילדים באמת גדלים מהר. אתמול אלכס נולדה והיום היא בת שנה פלוס. הזמן רץ.