פרק ראשון מספרה של מחברת "האוהל האדום"

בוסטון, שנת 1900. תחילתה של מאה. אדי באום נולדת לזוג מהגרים יהודי ושמרני, שמתייחסים בחשדנות ובחוסר אמון לאמריקה. הם חוששים מהשפעתה על שלושת הבנות שלהם. שכונת נורת' אנד, בה גרה המשפחה היתה בתקופה ההיא מקום רב-תרבותי ותוסס, ואדי הסקרנית והנבונה מגלה שם עולם שלם שלהוריה אין בו דריסת רגל – עולם של שמלות קצרות, סרטי קולונוע, תרבות ידוענים והזדמנויות חדשות ומסעירות לנשים. היא חולמת על לימודים באוניברסיטה, קריירה ואהבת אמת.

• רוצים לקרוא את "הנערה מבוסטון" בגרסא הדיגיטלית?הורידו את האפליקציה לאייפון, לאייפד ולאנדרואיד
  

"הנערה מבוסטון" (בעברית בהוצאת "מטר", בתרגומה של מרב זקס-פורטל) מגולל את סיפור חייה של אדי הצעירה והשנים הסוערות ההן. את קורות הנערה ההיא שומעת נכדתה של אדי, בת ה-22 מסבתה הקשישה. היא פותחת אותו בשנת 1915, השנה בה מצאה את קולה ורכשה חברות שיעזרו לה לעצב את עתידה. סבתא אדי מספרת על דירת החדר הדלה שבה התגוררה משפחתה, על קבוצת הקריאה לנערות שלקחה חלק בפעילותה, על האהבה הראשונה ההרסנית שלה, ובסיפורה משתקף דור שלם של נשים שנאבקו למצוא את מקומן בעולם משתנה.

1985

אף אחד לא סיפר לך?

אָווה, חמודה שלי, את שואלת אם אסכים לספר איך הפכתי להיות מי שאני היום. מה את חושבת? זה מחמיא לי שאת רוצה לראיין אותי.

ומתי בכלל אמרתי לא לנכדה האהובה עלי ביותר? אני יודעת שככה אני אומרת על כל הנכדים שלי, ואני באמת מתכוונת לזה, תמיד. זה אולי נשמע לך מגוחך, או שאני קצת מטורללת, אבל ככה זה. כשאת תהיי סבתא בעצמך, אז תביני. ולמה שאני לא אהיה גאה בכם, בעצם? תראי אתכם, כל החמישה: רופאה, עובדת סוציאלית, שני מורים, ועכשיו את. אל תדברי שטויות, ברור שיקבלו אותך לתוכנית הזאת. .

אבא שלי בטח מתהפך עכשיו בקבר, אבל בעיני זה נהדר. אל תגלי לָאחרים, אבל את באמת הנכדה הכי חביבה עלי ולא רק מפני שאת הכי צעירה. את יודעת שקראו לך על שמי? זה סיפור טוב. לכל האחרים קראו על שם מישהו שמת. אחותך ג'סיקה, למשל, נקראה על שמו של האחיין שלי ג'ייק. אבל אני הייתי מאוד חולה כשנולדת וכשהם כבר חשבו שאני לא אצא מזה הם החליטו לקרוא לך על שמי וקיוו רק שמלאך המוות לא יתבלבל וייקח אותך, אווה, במקומי, אַדִי.

"הנערה מבוסטון". תקופת הזוהר

ההורים שלך לא האמינו באמונות טפלות, אבל כדי שלא יבלבלו להם את המוח יותר מדי הם סיפרו לכולם שקראו לך על שמה של הדודנית של אבא שלך, אַרְלִין. כן, נכון, זה באמת הרבה שמות. סבא ואני קראנו לדודה סילביה שלך על שם אמא של סבא שלך, שמתה במגפת השפעת. ולאמא שלך קראנו קלרה על שמה של אחותי סִילְיָה.

מה זאת אומרת, לא ידעת שהיתה לי אחות בשם סיליה? לא יכול להיות! בטי היתה הבכורה, ואחריה סיליה, ואז אני. אולי שכחת. אף אחד לא סיפר לך? את בטוחה? טוב, אולי זה בעצם לא כל כך מפתיע. אנשים לא אוהבים לדבר על דברים עצובים. וזה באמת קרה לפני הרבה זמן. אבל את צריכה לדעת את זה. קדימה, תפעילי את מכשיר ההקלטה שלך.

אבא שלי הגיע לבוסטון ממקום שהיום כנראה שייך לרוסיה. הוא הביא איתו את האחיות שלי, בטי וסיליה. זה היה ב־ 1896 או 1897 , אני לא לגמרי בטוחה. אמא שלי הגיעה שלוש או ארבע שנים אחר כך ואני כבר נולדתי כאן, ב־ 1900 . התגוררתי בבוסטון במשך כל החיים שלי, ואפשר לשמוע את זה תכף כשאני פותחת את הפה.

1916-1915

שם התחלתי להיות מי שאני.

גרנו אז בנורת' אנד, וזאת לא היתה שכונה מקסימה כמו היום. עמד בה ריח של אשפה ושל דברים גרועים יותר. כדי ללכת לשירותים היינו

צריכים לרדת שלוש קומות עד לבתי השימוש שמחוץ לבניין. הם היו ממש מגעילים, בחיי, אבל מה שבאמת הפחיד אותי היה לרדת בלילה

במדרגות. היה שם כזה חושך שלא היה אפשר לראות אפילו את היד של עצמך, והרצפה היתה חלקה מבוץ ומשמן מכונות. אישה אחת

שברה שם פעם את הרגל ומאז לא חזרה ללכת כמו שצריך.

ב־ 1915 גרנו ארבעתנו בחדר אחד. היו לנו תנור בישול, שולחן, כמה כיסאות וספה מרופטת שעליה מאמֵע ופאפא ישנו בלילה. סיליה ואני חלקנו מיטה שעמדה במין פרוזדור צר שלא הוביל לשום מקום. בעלי הבתים חילקו את הדירות כדי שאפשר יהיה לדחוס לתוכן עוד אנשים ולגבות עוד שכר דירה. הדבר היחיד שהיה טוב בדירה הזאת הוא החלון שהשקיף על הרחוב ושדרכו חדר מעט אור פנימה.

הרבה דירות השקיפו אל פִּיר האוויר של הבניין, ושם תמיד שרר חושך מוחלט. מאמע לא אהבה לראות אותי עומדת ומסתכלת החוצה מבעד לחלון. "ומה אם אנשים יראו אותך שם?" היא היתה שואלת. "הם עוד יחשבו שאין לך משהו יותר טוב לעשות."לא הבנתי למה זה מפריע לה אבל שתקתי כדי לא לחטוף ממנה פליק.

היינו עניים אבל לא רעבים. פאפא היה גזרן במפעל חגורות וסיליה היתה אחראית על הגימור במפעל קטן לחולצות נשים, שהיה ממש מעל אטליז איטלקי. אני לא חושבת שקראנו לזה אז סדנת יזע, אבל זה מה שזה היה. בקיץ החום שם היה בלתי נסבל. אמא שלי, כשלא בישלה

או ניקתה, היתה מטליאה סדינים בשביל מכבסה מול הבית שלנו. נדמה לי שהיא הרוויחה פֶּנִי על כל סדין. יחד הם הרוויחו סכום שהספיק לשכר דירה ולאוכל.

אני זוכרת בעיקר תפוחי אדמה וכרוב, ועד היום אני לא סובלת ריח של כרוב. לפעמים מאמע הכניסה הביתה דיירים בתשלום, בדרך כלל מישהו שרק ירד מהספינה והיה צריך מקום לשים את הראש לכמה לילות. לי לא היה אכפת; כשהיה דייר בבית אמא צרחה עלינו פחות. אבל סיליה פחדה מהדיירים האלו. סיליה היתה "עדינה".

ככה מאמע קראה לה. אחותי היתה רזה והיו לה עצמות לחיים גבוהות כמו של אבא שלי, עיניים כחולות ושיער חום ודק כמו שלו. היא יכלה להיות יפה כמו הציורים במגזינים, אבל היא היתה כל כך ביישנית שהיא ממש נרתעה כשאנשים פנו אליה, במיוחד גברים שמאמע ניסתה כל הזמן לשדך לה. סיליה לא אהבה לצאת מהבית. היא אמרה שזה כי האנגלית שלה גרועה. האמת היא שהיא הבינה הרבה אבל לא היתה מוכנה לדבר. גם אמא שלי היתה כזאת. פאפא הסתדר קצת יותר טוב, אבל בבית דיברנו רק יידיש.

כשמאמע דיברה על סיליה עם השכנות, היא היתה אומרת, "בת עשרים ותשע כבר," כאילו שהיה מדובר בגזר דין מוות. אבל מיד אחר כך היא היתה משוויצה בה, "לסיליה שלי יש ידי זהב, היא מסוגלת לתפור כנפיים לציפור. וגם כזאת ילדה טובה: צנועה, ממושמעת, לא עושה צרות בכלל." אני הייתי "השנייה". "השנייה כבר כמעט בת חמש־עשרה ועוד לומדת. כזאת אנוכית ועצלנית, עושה כאילו שהיא לא יודעת לתפור." אבל לא העמדתי פנים. נדקרתי בכל פעם שהחזקתי מחט ביד.

פעם, כשמאמע נתנה לי סדין כדי שאעזור לה עם התפירה, לכלכתי אותו בכל כך הרבה כתמי דם קטנים, שהיא לא הצליחה להוריד אותם בכביסה ונאלצה לשלם עבור הסדין, דבר שעלה לה מי יודע כמה ימי עבודה. חטפתי על זה כהוגן, זה בטוח. אילו היית רואה את סיליה ואותי יחד לא היית מעלה על דעתך שאנחנו אחיות. היה לנו אמנם אותו אף — ישר ומעט שטוח — ושתינו היינו קצת יותר גבוהות ממטר וחמישים. אבל לי היה מבנה גוף כמו לאמא שלי, מוצק אבל לא שמן, ומגיל שלוש־עשרה כבר היו לי קימורים נשיים. קיבלתי ממאמע גם את מפרקי כפות הידיים הדקים ואת השיער החום־אדמדם שלה, שהיה סמיך כל כך שכמעט שבר את הזיפים של המברשת.

הייתי בטוחה שאני נראית סתמית למדי, חוץ מהעיניים שלי, שהן כמו שלך, אווה, בצבע חום־אגוז עם עיגול זהב קטן במרכז. הייתי רק בת עשר כשאחותי הגדולה בטי עזבה את הבית. אני זוכרת שהתחבאתי מתחת השולחן ביום שהיא עזבה. מאמע צרחה ואמרה שבנות צריכות לגור עם המשפחה שלהן עד שהן מתחתנות ומי שעוזבת קודם את הבית היא חתיכת קוּרְבַע. שזה זונה ביידיש. הייתי צריכה לשאול איזה ילד בבית הספר מה זה אומר. אחרי שבטי עזבה מאמע לא הזכירה יותר את השם שלה בפומבי.

אבל בבית היא דיברה עליה כל הזמן. "ממש אמעריקאנקע," היא אמרה, כאילו שזו קללה. אבל זה היה נכון. בטי למדה מהר מאוד לדבר אנגלית והיא התלבשה כמו נערה מודרנית ונעלה נעלי עקב מחודדות שחשפו את הקרסוליים שלה. היא התחילה למכור שמלות בחנות הכולבו פַיילִינְ'ס שבמרכז העיר, דבר יוצא דופן עבור מי שלא נולד כאן באמריקה. כמעט לא פגשתי אותה אחרי שהיא עזבה והתגעגעתי אליה. הבית היה שקט מדי בלי בטי. הריבים בינה לבין מאמע לא חסרו לי במיוחד, אבל היא היתה היחידה שהצליחה להצחיק את סיליה ואת אבא שלי.

בבית לא היה לי טוב כל כך, אבל אהבתי ללכת לבית הספר. אהבתי את החדרים עם התקרות הגבוהות והחלונות הגדולים. אהבתי לקרוא

ולקבל ציונים מעולים ולשמוע שאני תלמידה טובה. כל יום אחר הצהריים הלכתי לספרייה. אחרי שגמרתי את היסודי, אחד המורים שלי בא אלינו הביתה כדי להגיד למאמע ולפאפא שכדאי להם לשלוח אותי לתיכון. אני עוד זוכרת את השם שלו, מר ואלאס, ואיך שהוא אמר שזה יהיה ממש חבל אם אפסיק ללמוד עכשיו. אם אמשיך, הוא אמר, יהיה לי יותר סיכוי למצוא עבודה טובה.

הם הקשיבו לו, מאוד בנימוס, אבל כשהוא גמר לדבר פאפא אמר, "היא יודעת לקרוא ולספור, זה מספיק לי." בכיתי באותו לילה עד שנרדמתי ולמחרת נשארתי בספרייה עד שעה מאוד מאוחרת, אף על פי שידעתי שאסתבך בגלל זה. לא רציתי אפילו להסתכל על ההורים שלי, עד כדי כך שנאתי אותם. אבל בערב ההוא, כשהלכנו לישון, סיליה אמרה לי שלא אהיה עצובה כי הם ישלחו אותי לתיכון לשנה אחת לפחות. היא בטח דיברה עם פאפא. תמיד כשהיא אמרה לו שמשהו מציק לה או מצער אותה, הוא היה מתחיל לדאוג שהיא תפסיק לאכול, דבר שהיא היתה עושה לפעמים. הוא לא היה מסוגל לסבול את זה.

התרגשתי מאוד לקראת הלימודים בתיכון. התקרות שם היו גבוהות יותר אפילו מאלו ביסודי, ואני הרגשתי ענקית וחשובה. והכי חשוב, פשוט

 אהבתי להיות שם. המורה שלי לאנגלית היתה גברת קשישה שתמיד לבשה צווארון מתחרה ושנתנה לי מאה על כל החיבורים אבל תמיד אמרה לי שממני היא מצפה ליותר. בחשבון הייתי טובה כמעט כמו בחיבור, אבל המורה להיסטוריה לא אהב אותי. הוא שאל אותי מול כל הכיתה אם יש לי קוצים בישבן כי כל הזמן הצבעתי. הילדים צחקו ואני הפסקתי לשאול כל כך הרבה שאלות, אבל לא לגמרי.

אחרי הלימודים הייתי הולכת עם עוד הרבה בנות מהכיתה שלי לבית הקהילה שברחוב סֵיילֶם. השתתפתי שם פעם בחוג בישול, אבל

לרוב פשוט ביליתי בספרייה, עשיתי שם שיעורי בית וקראתי את כל מה שמצאתי על המדפים. בימי חמישי היה מועדון קריאה לבנות בגילי. זאת הנקודה שממנה אני יכולה להתחיל לענות על השאלה שלך. "איך הפכתי לאישה שאני היום?" שם זה התחיל. בספרייה ההיא. במועדון הקריאה הזה. שם התחלתי להיות מי שאני.

רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן