"להיות חלק תורם בחברה, ולא חלק מסכן"

המאמר הזה הוא לא מאמר שמספר על קושי אישי אלא על קושי שלנו כחברה. חברה שמדברת על שוויון זכויות, קבלת השונה ושילוב בקהילה, אבל בשטח הדברים נראים אחרת.

קוראים לי בתאל רופא, אני בת 24 ומתגוררת בירושלים. נולדתי עם מחלה כרונית שפוגעת בעמוד השדרה ואני נעזרת בסדים וקב שמייצבים אותי בהליכה.

ילדותי לא הייתה קלה. אבי, יצחק, נהרג בפיגוע חבלני בצומת תפוח כשאמי הייתה בהריון איתי. נותרנו לבד, כאשר אמא הייתה צריכה ללמוד את הטיפול בי ובמחלה שלי. אבל בהרבה כוחות נפש ורצון לחיות חיים שלמים, הצלחנו להתגבר על זה. עברנו לגור, אני ואמא, עם סבא וסבתא, ואמא עוזרת לי בכל: דואגת שאלמד, שאצא ואבלה, שאתפתח במסגרות רגילות. אולי לעיתים אנחנו, שתינו, חשות בדידות מתוך הקושי היומיומי, אבל זו מתפוגגת בלילות, כשאנחנו הולכות לישון בחדר שאנחנו חולקות.

למרות שיש לי מגבלה פיזית, אני לא מוותרת לעצמי ומשתלבת ככל יכולתי: סיימתי 12 שנות לימודים והתנדבתי לשירות לאומי מלא ומשמעותי.

מחליטים שלא עוד לפני שבכלל ביררו ובדקו את היכולות שלי

עכשיו, הגיע אתגר חדש בחיי והוא חיפוש עבודה. במשך יותר משנתיים אני שולחת כמויות של קורות חיים, מבררת עם חברים וקרובים, מתקשרת למשרדים רבים ולעיתים מגיעה פיזית למקום העבודה. שנתיים שלמות שאני מתכוננת לסימולציות לפני ראיון, מכתתת את רגליי מראיון לראיון ומקבלת תשובות שליליות.

במקרים רבים, ממהרים להסיק מסקנה שלא אהיה מסוגלת לעבוד בצורה מספיק טובה ויעילה בגלל המראה החיצוני, עוד לפני שבכלל ביררו ובדקו את היכולות שלי.

אבל עד כאן! הגיע הזמן להוכיח אחרת. המחלה והנכות אצלי הם קושי פיזי בלבד ומבחינה קוגניטיבית אני בדיוק כמו כל אחד בגילי. עם שאיפות, רצונות ויכולות ככל אחד.

אדם הפגוע מבחינה פיזית מסוגל לתרום באופן מלא כמו כל אחד בן גילו, אם רק יתנו לו את ההזדמנות לכך.

שיח שווה על קשיים דומים ודרכים להתמודדות

אני רואה את עצמי אדם שמח ואופיטימי, מוקפת בסביבה עשירה של חברים ומשפחה טובה ועל זה אני אסירת תודה. כמוני יש עוד קבוצת שלמה של חברים שפגשתי דרך עמותת "שמחה לילד" המלווה אותי מגיל צעיר. הכרתי חברים חכמים, אנרגטיים, מלאי חוש הומור שחווים אתגרים דומים לשלי.

המפגשים איתם נותנים לי המון כוח ואנרגיות להמשיך ולהאמין בעצמי. אני מוצאת שיח שווה על קשיים דומים ודרכים להתמודדות. יחד עם החברים שהכרתי, אנחנו תומכים ומלווים אחד את השני בתחומים שונים: צבא, דיור, תעסוקה וזוגיות, כאשר המכנה המשותף והמטרה שלנו היא להיות חלק תורם בחברה, ולא חלק מסכן.

לאורך הדרך הכרתי את שירה, החונכת שלי, שהפכה לחברה טובה הרבה מעבר לפעילות ההתנדבות שלה. שירה מגיעה אלי באופן קבוע, עובדת איתי על סימולציות לקראת ראיון עבודה, משמשת לי אוזן קשבת ובעיקר תומכת. נותנת בי אמונה ומשתפת אותי בקשיים ובהצלחות השונות, ושמחה איתי בהצלחותיי.

רק מחכה שיפתחו לי את הדלת

אני חדורת מוטיבציה למצוא עבודה ולהשתלב, סוף סוף, בחברה כשווה בין שווים. אני בחורה מסורה, חרוצה עם מוסר עבודה גבוה, שרק מחכה שיפתחו לי את הדלת.

התחום שהייתי שמחה למצוא בו עבודה הינו תחום האדמיניסטרציה, תחום שמאגד בתוכו עבודות שאני נהנית לעשות אותן וגם מתאימות למגבלות ולאופי ולקשיים שלי, כגון: תיוק, הקלדה, הדפסה ומיון.

ועכשיו אני מבקשת הזדמנות שווה להוכיח את עצמי ולהראות לכם שאני, וגם שאר חבריי בעלי מוגבלויות חיצוניות אך עם יכולות גבוהות ועם שכל ישר- מסוגלים.

אני בטוחה שברגע שיתנו לי צ'אנס אמיתי והזדמנות שווה, אוכל לעבוד כמו כל עובד במשק. זה המסר שאני רוצה לעביר למעסיקים ובכלל - יש הרבה אנשים כמוני שמחפשים עבודה ולא מוצאים. תנסו לרגע פשוט להתעלם מהקביים, מההליכון, מכיסא הגלגלים ואז תראו בני אדם רגילים וטובים שיכולים לעבוד כמוכם. הכל עניין של תפיסה חברתית, שהלוואי יום יבוא והיא תשתנה.

אני עשיתי את העבודה שלי ועכשיו תורכם.

עמותת שמחה לילד מלווה ילדים, נוער ובוגרים החולים במחלות כרוניות וגנטיות, ובונה עבורם סביבה חברתית, חמה ובעלת משמעות. אירוע ההתרמה לעמותה יתקיים מחר, יום ב' ה-18 לאפריל בהאנגר 11 בנמל תל אביב בהשתתפות שני כהן, מוש בן ארי וגיא ויהל. לפרטים נוספים לחצו כאן.