קובי בראיינט - בין שחצנות לגאונות
אין ספק שלקובי הייתה אישיות בעייתית, הוא התקשה להיות שחקן קבוצתי והגאווה שלו מנעה ממנו להקשיב לגופו כמו שצריך. אבל כל זה לא משנה ברגע שפרש מכדורסל - כי כעת רק הזכרונות הטובים הם אלה שישרדו, והסקורר המושלם דאג לרבים כאלה
היו כבר שחקנים גדולים בשווקים קטנים. קארל מלון וג'ון סטוקטון, למשל, הפכו לאגדות בזכות הקדנציה המשותפת ביוטה האפרורית. אבל מישהו כמו קובי בראיינט לא יכול היה למצוא את עצמו באף מקום אחר פרט לאל.איי הנוצצת. לא בפורטלנד או במילווקי, לא במינסוטה או בסקרמנטו. ובטח שלא בשארלוט.
- ככה נראה המשחק האחרון שלו
מעולם לא הייתה סכנה כזו באמת. הרי שארלוט אישרה בעבר כי עוד לפני שבחרה בקובי במקום ה-13 ב-1996, היא כבר סיכמה עם הלייקרס שתעביר אותו בתמורה לוולאדה דיבאץ. ההורנטס לא ממש תיכננו לקחת גארד בן 17 מהתיכון, ובנו יותר על מי שנבחר שלושה מקומות מתחתיו, כוכב המכללות טוני דלק, שמעולם לא היה להיט ב-NBA ובערוב קריירתו שיחק בפנאתינייקוס ובפורטו ריקו. קובי הילד גם העריץ את הלייקרס, וביקש מסוכנו ארן טלם לכוון אותו לשם. יד המקרה לא פעלה כאן, הכל היה מיועד למטרה אחת. אז הלייקרס הרוויחו. וקובי הרוויח. ולוס אנג'לס הרוויחה. והליגה הרוויחה. והכדורסל הרוויח.
כמובן שהלייקרס לא היו בוחרים בצעד הזה אלמלא היו בטוחים בו לחלוטין. והאיש שעמד מאחורי המהלך היה סגן הנשיא ג'רי ווסט, האיש שבלוגו ה-NBA, שדחף ושיכנע ויזם. בכתבה ב-USA טודיי, הכרוז של הלייקרס, צ'אק הרן, סיפר שווסט הפך לחסיד של קובי אחרי שהגיע לאימון ניסיון עם הקבוצה מספר שבועות לפני הדראפט. "שאלתי אותו אם הוא בסדר, כי הוא התנשף בכבדות", אמר הרן. "ג'רי ענה לי, 'הרגע ראיתי את האימון הטוב ביותר שמישהו הציג בחיי, וזה היה ילד בן 17!'".
ווסט הימר באותו מהלך. ללא דיבאץ, שהיה אז בכושר נהדר, הוא נותר ללא סנטר. הוא בנה על כך שאיש לא יגנוב לו את היהלום ב-12 הבחירות הראשונות, ושיצליח להחתים את שאקיל אוניל שהפך לשחקן חופשי. זה היה בינגו כפול, שהוביל ליצירת אימפריה. אי אפשר לשכוח שמדובר באחד ממחזורי הדראפט הגדולים בכל הזמנים, עם אלן אייברסון במקום הראשון ולצדו סטפון מרבורי, ריי אלן, פרדראג סטויאקוביץ' וסטיב נאש, אבל ווסט אמר מיידית לבעלים ג'רי באס: "לקחנו את השחקן הטוב ביותר".
השידוך בין העיר לשחקן היה מושלם. גם כשלא שיחק בחמישייה בתחילת דרכו, הוא תפס את העין יותר מאשר כוכבים אחרים. לא הייתה לו בושה, לא היו לו עכבות. הוא היה הסופרסטאר ההוליוודי שבא לדפוק הופעה על השטיח האדום. סדריק סבאלוס, ששיחק איתו בלייקרס, אמר בתחילת הדרך: "יש לו המון ביטחון עצמי, וקשה להאמין עד כמה הוא חזק מנטלית. הוא ממוקד בכדורסל ובמה שהוא רוצה להשיג. הוא מאמין בעצמו".
אבל כאן גם אפשר להתחיל לצייר את הקו שקובי לא היסס לחצות באגרסיביות לאורך הקריירה. הוא לקח איתו אל מעבר לקו את אותם האנשים שמעריצים אותו ללא תנאי ורואים רק את הכדורסל נטו, והשאיר מאחוריו את ההמונים שלא היו מסוגלים לסבול את השחצנות והאנוכיות שנטפו ממנו לעתים קרובות. קחו דוגמה מהמאמן שלו בעונה הראשונה, דל האריס, שסיפר: "קובי אמר לי, 'רק תן לי את הכדור ופנה לי את הדרך, ואני אוכל לנצח כל אחד בליגה'. השבתי לו שאי אפשר להגיד לשאקיל לזוז מהדרך, ואפשר היה לראות שהוא לא אוהב את זה, לא מקבל את זה".
יש דרך אחרת בה אמונה עצמית מוגזמת יכולה לפגוע בך. ומדובר בפגיעה פיזית אמיתית ולא רק תדמיתית. קובי תמיד התעקש ללכת עד הקצה כדי לשחק עוד ועוד, מה שיאפשר לו למשוך את הקבוצה קדימה אל ההישג הבא. הוא המשיך גם כאשר הגוף אותת לו שהוא לא מסוגל לסבול עוד, וכנראה גרם לעצמו לנזק גדול עוד יותר. הוא לא היה מוכן לרדת למנוחה יותר מדי, וככל שהתבגר התקשה לעמוד בקצב ונלחם שוב ושוב בפציעות קשות - אבל תמיד חוזר.
בין השאר הוא שבר את האצבע, נקע את הכתף, שבר ברך אחת ונותח בשנייה, קרע את גיד האכילס ועבר פציעות חוזרות ונשנות בקרסוליים. גם אחרי הפציעה הקשה באכילס, הוא התעקש להישאר על המגרש כדי לזרוק מהעונשין, ואז ירד בכוחות עצמו. הגאווה שלו לא איפשרה לו להודות שהוא פגיע, כלפי פנים וכלפי חוץ. הוא שיכנע את עצמו שהוא בלתי שביר ויכול להתמודד עם כל כאב ולהמשיך לשחק - עד להודעת הפרישה, כי המצב הפך בלתי נסבל. כבר ב-2014 קארים עבדול-ג'באר אמר בלחץ: "מה הוא מנסה להוכיח? הוא חייב לדאוג לכך שיוכל ללכת כמו שצריך בשארית חייו". ומאז עברו עוד שנתיים אינטנסיביות.
וכמובן, כשקיימת אישיות כל כך דומיננטית בחדר ההלבשה, קשה לשמור על אווירה בריאה. הסכסוך עם שאקיל היה אימתני, לפחות בגודל המשותף של האגו של שניהם, ונמשך לאורך שנים. בסופו של דבר קובי לא היה יכול להשיג חמש אליפויות ללא כוכבים אחרים לצדו, אבל היחסים איתם לא היו תקינים בהכרח.
ואחרי כל זה, חשוב לומר ששאלת ההבדל בין עודף ביטחון עצמי ובין שחצנות לא הייתה רלוונטית באמת לאורך רוב הדרך. כן, אפשר לא לאהוב התנהלות של שחקן מסוים, אבל אי אפשר להתעלם מהגדולה שלו. מקום שלישי בין קלעי כל הזמנים וראשון בלייקרס, פעם אחת ה-MVP של הליגה, פעמיים ה-MVP של סדרת הגמר, פעמיים מלך הסלים, 18 פעמים באולסטאר כולל ארבע בחירות לשחקן המצטיין של משחק הכוכבים. וכן, בעיקר חמש פעמים אלוף. הוא כל כך רצה להשיג את הטבעת השישית ההיא שתציב אותו בשורה אחת עם מייקל ג'ורדן, אבל היא תמיד חמקה ממנו.
קובי היה סקורר מושלם, מעל הכל. היו לו המון יתרונות כשחקן כדורסל, כולל יכולת מצוינת בהגנה (וכאשר רצה בכך, הוא גם מסר מצוין), אבל לא היו הרבה שחקנים בהיסטוריה שפיצחו לחלוטין את סוד הקליעה, וידעו לבצע אותה לא דופי מכל עמדה. עזבו את העונה האחרונה, בה הוא כפה את עצמו על המשחק ורשם אחוזים מביכים שהציבו אותו בקרקעית רשימת הקלעים. הוא כבר לא היה מסוגל לכך פיזית. כמו כוכב הקולנוע המזדקן, הוא ניסה להרוויח מועמדות לאוסקר, אבל דרך סרט כושל וחסר סיכוי.
כל ההיבטים השליליים התפוגגו ברגע שהסתיים המשחק האחרון מול יוטה. כי עכשיו קובי הוא שחקן עבר, ולא חשוב אם לא מסר כדור כזה או אחר או דיבר לא יפה לחבר לקבוצה. כעת נותרו רק המורשת המפוארת, המספרים המדהימים והסיפורים והסרטונים שמוכיחים עד כמה קובי בראיינט היה ענק. זה היופי שבפרישה. היא שולחת למיחזור את כל הלכלוך, וההוד וההדר נשארים.
לפנייה לכתב/ת 
