לא יפהפייה ולא נרדמת - גיבורות עם טוויסט
אם חשבתם שהגיבורות שמככבות בסיפורי האגדות לילדים חייבות להיות יפות ודקיקות - יש לנו חדשות בשבילכם. בשנים האחרונות יותר ויותר ספרי ילדים מציגים מודלים אחרים שגם הבנות שלכם יכולות לאמץ בשמחה. מהחזירה האופנתית ועד נסיכה שמצילה את הנסיך ואז זורקת אותו, יש אלטרנטיבה שמחכה להן על המדף. ריכזנו עבורכם את הספרים הבולטים שמציגים גיבורות, קצת אחרת
רבים נוטים להאשים את האחים גרים בסטריאוטיפ הידוע לשמצה של הנסיכה היפהפייה והפסיבית. אבל למעשה צריך להתקדם קצת אל המאה העשרים, אל תעשיית הסרטים של אולפני "דיסני", ולא פחות מכך – תעשיית המרצ'נדייז של החברה, כדי להבין עד כמה דמותה הבעייתית של הנסיכה הושרשה בחיינו ובחיי ילדינו. דיסני נתנו ביטוי וויזואלי ספציפי מאוד לאותן נסיכות, בעיקר סביב ההיקפים שלהן. בכלל, העיבודים של "דיסני" את המעשיות והתפיסה בתעשיית הבידור האמריקאית הטמיעו את הסטריאוטיפ הזה. מה שמפתיע עוד יותר, זה שלעתים הייצוג של הנסיכה בעלת המראה הבלתי ניתן להשגה עומד בניגוד חד למגוון הייצוגים המרתקים של נשיות ושל נסיכות באופן ספציפי, במעשיות העם.
אז איך קרה שמעשיות מן המאה ה-19 ואולפנים אמריקנים של סרטי אנימציה ניכסו לעצמם את הדרך בה נסיכה, כלומר כל ילדה, אמורה להיראות ולהרגיש? ובכלל, האם הורים וילדים עוד יכולים לדמיין מודל אחר? בימים בהם התחפושות השולטות אצל ילדות רכות הן אנה ואלזה מ"לשבור את הקרח" - שהן יפהפיות אבל עם אופי, השאלות הללו מחייבות תשובות מורכבות ומאתגרות.
בכל הנוגע למודלים נשיים ומודלים של ילדות בספרי ילדים, דווקא יש שינוי. החל מסוף המאה ה-20 ועד היום ראו אור ספרי ילדים שמבקשים להרחיב את ייצוג הנסיכה המושלמת ולערער עליו או בכלל, לבטל אותו כליל. מקומה של דמות הנסיכה עדיין מרכזי מאוד בחייהן של ילדות רבות. לכן חשוב כל כך השימוש בדמות הנסיכה שדווקא מתנגדת למודל הבעייתי, באופן שיהיה משמעותי עבור ילדות צעירות וגם עבור ההורים שלהן. לכבוד חג החירות הממשמש ובא, בחרנו חמישה ספרי ילדים שמנסים להוציא את הנסיכות מעבדות לחירות.
"הנסיכה שלבשה שקית נייר", כתב: רוברט מאנץ', אייר: מייקל מרצ'נקו
בראשית שנות השמונים ראה אור ספר שנחשב לפורץ דרך, שהוא אולי ספר הנסיכות הפמיניסטי החשוב ביותר. האפקטיביות של "הנסיכה שלבשה שקית נייר" (בעברית בהוצאת "ידיעות אחרונות", "ספרי חמד" וספרי "טל-מאי"). נשענת על פעולת היפוך פשוטה למדי – במקום הנרטיב המקובל של הנסיך האמיץ ויפה הבלורית שיוצא להציל את הנסיכה האומללה שדרקון כלא אותה בטירה או במאורתו, הנסיכה היא זו שנדרשת להציל את הנסיך. לאחר ששרף את ביתם, חטף הדרקון את הנסיך והותיר את הנסיכה ערומה לגמרי, ועל כן היא לובשת שקית נייר כדי לכסות את גופה. היפוך התפקידים, שמתרחש בתחילת העלילה, נקלט אצל הילדים בצורה חזקה מאוד כיוון שהם כבר יכולים לדקלם בעל-פה את הנרטיב שעליו מושתת ההיפוך הזה.
אם לא די בכך, הנסיכה מנצחת את הדרקון בזכות יכולות של תחבולה, עורמה וחוכמה, ולא בכוח הזרוע, כמקובל בייצוג הגברי. בכך התחבר המחבר, מאנץ', למסורת ספרותית ארוכה של נשים שכוחן הוא במוח ולא בשרירים. אולם בשונה ממקרים רבים כאלו, הדמות הנשית אינה מוצגת כמכשפה. כלומר, האינטליגנציה שלה והערמומיות הן סממנים חיוביים, העומדים בניגוד לרפיון והסכלות של הדרקון, שקל לזהות בו דמות גברית מוגחכת.
היפוך התפקידים ממשיך עד המילה האחרונה של הסיפור, כי בשונה מהנרטיב המקובל, הנסיך והנסיכה לא מתחתנים, והסיבה לכך היא התנהגותו הבזויה של הנסיך, שמהרגע הראשון ברור שהוא חדל אישים, שלא לומר טיפוס בלתי נסבל. הוא אינו מוקיר תודה לנסיכה שהצילה אותו וטוען שהיא לא נראית כלל כמו שנסיכה אמורה להיראות. סצנת הסיום, שמתארת את עזיבתה של הנסיכה ללא חתונה, כשהיא שמחה ומאושרת על רקע השקיעה, היא תמונת שחרור אולטימטיבית וברורה מאוד מהתכתיבים הפטריארכאליים, והיא מבנה תפיסה חופשית משעבוד בצורה מתוחכמת, חיננית ומשעשעת. חופש כבר אמרנו?
"הנסיכה בשחור", כתבו: שנון הייל ודין הייל, איירה: לוין פאם
השנה היא 2014, ומוסד הנסיכות הוא לא מה שהיה בשנות השמונים, ועדיין, מסתבר, נסיכה אקטיבית היא דמות נחוצה ויוצאת דופן. את הספר (בעברית בהוצאת "כנרת"), כתבו הזוג הייל, אבל החצי הנשי שלו, שנון, כבר כתבה ספרים נהדר כמו "אקדמיה לנסיכות" ו"ספר אלף הימים", שבהן שיחקה בכישרון רב עם ייצוגים ידועים ממעשיות העם, ויצרה סיפורי התבגרות מרתקים.
באיחוד הכוחות הזה מציגים לנו הייל את מגנוליה, נסיכה בלונדינית כמובן, אבל לא רזונת, וזה לכשעצמו דבר מוצלח, שצריכה להסתיר את זהותה הסודית כנסיכה בשחור שנלחמת במפלצות. בזמן ביקור של הדוכסית פאה-נכרית הקריקטורית למדי, נקראת מגנוליה למשימת צייד מפלצות נועזת ועליה לבצע אותה מבלי שזהותה הסודית תתגלה. בסופו, מקבל הסיפור טוויסט מותח שיש בו גם אפקט דרמטי.
הרעיון בבסיס החלפת הזהויות נועד להראות שנסיכות – וילדות באשר הן, כמובן – יכולות להיות יותר ממה שמצופה מהן או שנתבע מהן להיות על ידי תכתיבים חיצוניים. כלומר, גם אם את נמצאת כבר בתוך תבנית והגדרה מסוימת, זה לא אומר שהייעוד שלך הוא אחד ויחיד, ושהמהות שלך היא אחת. הספר מבקש לשחרר מהתפיסה – גם העצמית – המקבעת הזו, ולהציע אופציה חופשית ומגוונת יותר, אבל לטעמי הדבר המרענן באמת הוא שאין בסיפור אף לא נסיך אחד. הנסיכה היא הגיבורה המוחלטת והעצמאות שלה במרחב הסיפורי לא קשורה לזיווג. במובן זה הספר מגשים את הכמיהה לספרי נסיכות שעלילתן לא קשורה למין השני. כי חירות מגדרית זה הכי, אחותי.
"שתי סינדרלות", כתבה: עינת ויצמן, איירה: אמי ספרד
לצד ספרים שמציגים גיבורות נסיכות שקוראות תיגר על המוסמכות (ניתן להוסיף לכך למשל את ספרה האהוב של בבט קול, "הנסיכה חוכמולוגה") או שאינן מצטיינות בגינונים הנדרשים מנסיכה ובכך מציעות אפשרות לנשיות שונה מהמקובל (כמו גם בספר "מחנה אימונים לנסיכות" של תמי סאואר), ישנם ספרים שהגיבורות שלהם אינן נסיכות, אך הן מאמצות – מסיבות שונות – מאפיינים של נסיכה, או מבטאות התייחסות לייצוג הזה באופן שמבקש לערער על הקיים (דוגמה חיננית במיוחד היא אוליביה הנהדרת בספר "אוליביה והנסיכות בוורוד" של איאן פלקונר). גם ספרות המקור המקומית הציגה ספרים כאלו, ומעניין במיוחד הוא ספר הביכורים של עינת ויצמן.
גיבורות "שתי סינדרלות" (הוצאת "אגם") הן ילדות שמתחפשות לנסיכות ועוטות על עצמן את הסממנים החיצוניים המקובלים, אבל נחרדות לגלות שלהיות נסיכה זה עניין מסורבל למדי, שמפריע להן לשחק עם הילדים האחרים. הפסיביות המוכרת של הנסיכה הופכת בסיפור של ויצמן למכשול מתסכל של ממש, אך בשל תפנית דרמטית בעלילה, כאשר אחד הילדים נקלע לצרה, הילדות מבצעות שינוי נוסף ומנסיכות הן הופכות למעשה לגיבורות-על, ומצילות את הילד תוך באביזרים שעטו על עצמן כדי להתחפש לנסיכות.
ויצמן ביצעה שלל היפוכים יפים בדרך בה אנחנו רגילים לחשוב על נסיכות, כאשר ברקע מהדהדת המעשייה המוכרת על סינדרלה. בזכות ההיפוכים הללו הילדות הופכות לגיבורות של סיפור המעשה, וויצמן מעבירה באופן מתוחכם תפיסה קיצונית יותר. הטריק הוא למעשה לקיחת מאפיינים מעכבים ומגבילים והפיכתם לכוח של ממש ולעוצמה נשית שנובעת בראש ובראשונה מהיכולת להשתנות, ללבוש ולפשוט זהויות ומאפיינים כראות עינייך. והנה לכן שחרור של ממש. הרבה לפני שגל גדות חלמה על וונדר-וומן.
"היפהפייה המתעוררת", כתבה: ליאה וילקוקס, איירה: לידיה מונקס
ואם הזכרנו את סינדרלה, אז איך אפשר לדבר על נסיכות בלי להזכיר את היפהפייה הנרדמת? אבל מי שנתפסת כשיא הסטראוטיפ הנשי הפסיבי, עברה גלגול ופליק-פלאק לאחור, וב"היפהפייה המתעוררת" שכתבה ליאה וילקוקס היא הופכת לגיבורה חדשה לגמרי. זהו עוד סיפור היפוך, במיטב המסורת החותרת תחת המוסכמות. הפעם הנסיך מוצג בו כמעין שוטה תמים, שאינו מכיר את החוקים ומנסה להעיר את הנסיכה בשלל דרכים משונות, שכולן באזור הומור הסלפסטיק. כאשר מובהר לו שעליו לנשק את הנשיקה כדי להעיר אותה - ובכן, בואו נאמר שהנסיכה לא מתלהבת מכך כל כך.
באמצעות הומור פשוט שעובד על שבירת ציפיות והקצנה, מציעה וילקוקס ביטוי משחרר מסד המוסכמות והמסורת, ומעבירה מסר ברור לקהל הצעיר - אל תקחו כמובן מאליו את מה שמספרים לכם על מה שנכון או איך צריך להיות. האינדיבידואליות היא ערך מרכזי שעולה מהסיפור הזה, והוא מטעין אותו במטענים רגשיים חזקים למדי.
"אוליביה והנסיכות בורוד", כתב ואייר: איאן פלקונר
אוליביה היא ככל הנראה מלכת החזירות הספרותיות, ובצדק. סדרת הספרים המבוססים על דמותה הייחודית ושובת הלב, זכתה להצלחה רבה אפילו אצלנו בישראל (בהוצאת "מחברות לספרות"), במדינה בה חזירים הם לא בדיוק היצור הכי אהוד. פלקונר הציב במרבית הספרים את החזירה-ילדה אוליביה בתוך קריצות תרבותיות שכל מבוגר מכיר, והציג באמצעות חוויותיה ותפיסת עולמה עולם תרבותי עשיר ונימה פמיניסטית ברורה העוברת כחוט השוני בין הספרים.
השיא מגיע בספר "אוליביה והנסיכות בורוד" שבו מציגה אוליביה התנגדות ומורת רוח מכך ש"כולן רוצות להיות נסיכות", בעוד היא מציעה ייצוגים אלטרנטיביים למימוש והעצמה נשיים. אוליביה מתחקה אחר דמויות מופת נשיות ובכך מנפצת את האידיאל של הנסיכה בורווד אל מול אפשרויות אחרות. מולנו מתהווה ילדה שאמנם מכירה במקום המרכזי של הנסיכה בחיים המערביים של ילדות, אך מבינה שזו לא חייבת להיות השאיפה הנכספת. פלקונר מדגיש בספר זה את האינדיבידואל אל מול ההמון, את המחשבה החופשית והמקורית אל מול העדריות, ומשתמש בנסיכות ובמודל שהן מציגות כיום כדי להציע שחרור מדפוסים.
