זה לא אותו דבר: הדעיכה של ברצלונה
העייפות המצטברת, הסגל הקצר, הנפילה של מסי ואובדן הדרך של קרויף. כל אלה גרמו לאלופת אירופה לקרוס דווקא בישורת האחרונה של העונה, וכעת היא תיאלץ להילחם בשיניים על שני התארים שעוד נותרו בקופה. איפה טעה לואיס אנריקה ולאן הולכים מכאן? נדב יעקבי מנתח
ההדחה של ברצלונה ברבע גמר ליגת האלופות התקבלה בהפתעה, למרות שכולם ידעו עד כמה אתלטיקו מדריד היא קבוצה חזקה ומסוכנת. כמעט כולם, פרשנים ואוהדים, העריכו שעם ה-1:2 מהמשחק הראשון, בארסה תתגבר על העוצמות של הוויסנטה קלדרון ותעפיל כהרגלה לחצי הגמר.
מאז שלואיס אנריקה התמנה למאמן ברצלונה בקיץ 2014, הוא פגש שבע פעמים את דייגו סימאונה ואת אתלטיקו מדריד, ובכל שבעת המפגשים הוא ניצח. זה כולל את שלושת המשחקים שהיו מוקדם יותר העונה, שבכולם הקולצ'ונרוס עלו ליתרון והיו מצוינים, אולם בסופו של דבר הכישרון של שלישיית MSN עשה את ההבדל. בכל שלושת המשחקים הקודמים העונה מסי, ניימאר וסוארס, כל אחד בתורו, כבש וקבע ניצחון 1:2.
ביום רביעי התסריט הקבוע לא חזר על עצמו. שוב אתלטיקו הייתה הראשונה שהבקיעה וגם הפעם התחושה הייתה שזה עניין זמני. הפעם בארסה אפילו לא הייתה צריכה לנצח, תיקו היה מספק אותה, אבל השער המיוחל לא הגיע. לאו מסי לא איים אפילו פעם אחת על השער, ניימאר בעט פעם אחת ואת שתי הבעיטות של סוארס השוער יאן אובלאק עצר די בקלות.
ברצלונה במשבר, עכשיו אף אחד כבר לא מסתיר זאת או מנסה לומר שמדובר ב"תאונה" או בהפסד מקרי. השחקנים מודים בכך בפה מלא, אם כי מנסים לשדר אופטימיות לגבי המשך העונה. אלופת ספרד הפסידה בשלושה מארבעת משחקיה האחרונים ורשמה רק ניצחון אחד בחמשת האחרונים, וזה אחרי רצף מטורף של 39 משחקים בלי הפסד במשך חצי שנה. אם לא די בכך, היא אפילו לא כבשה בשני משחקיה האחרונים - דבר שלא קרה לה כבר שמונה שנים. לואיס אנריקה אמר שהוא לוקח את כל האחריות על עצמו. "כי אני המאמן", הוא הסביר בפשטות. אז נכון שהאחריות היא בסופו של דבר עליו, אבל אין ספק שגם לשחקנים יש לא מעט משקל במה שקורה לקבוצה בזמן האחרון.
עם עובדות אי אפשר להתווכח, וביום רביעי שחקני אתלטיקו מדריד רצו ביחד 114.5 ק"מ במהלך 90 הדקות, בעוד ששחקני בארסה רצו 102.5 ק"מ בלבד. והפער הזה, 12 ק"מ, הוא פשוט עצום. אם נדבר על שחקנים ספציפיים, הרי שהארבעה שעשו את הקילומטראז' הרב ביותר היו ארבעת הקשרים של אתלטיקו, קוקה (12.2 ק"מ), סאול (12.1 ק"מ), גבי (11.8 ק"מ) ואוגוסטו פרננדס (11.4 ק"מ). מהעבר השני רק שלושה שחקנים של בארסה רשמו למעלה מ-10 ק"מ במהלך המשחק, ואף אחד מהם לא רץ כמו ארבעת הקשרים של ה"רוחי-בלאנקוס". בוסקטס היה הראשון ברשימה עם 11 ק"מ, ומסי? לא במקרה הוא נראה אבוד על המגרש בו הבקיע בעבר עשרה שערים: הארגנטינאי היה שחקן השדה שרץ הכי מעט במשחק הזה - שבעה ק"מ בלבד.
בברצלונה מדברים על עייפות מצטברת שמתחילה לתת עכשיו את אותותיה. לא במקרה נפילת המתח החלה אחרי הפגרה הבינלאומית האחרונה, כאשר שלושת הכוכבים הגדולים של הקבוצה, מסי, ניימאר וסוארס, נסעו למשחקי הנבחרות שלהם במוקדמות המונדיאל של דרום אמריקה, כשלרשימה הזאת נכנסים גם דני אלבס וחאבייר מסצ'ראנו. המשחקים היו קשים ואינטנסיביים והטיסות הארוכות הלוך וחזור עשו את שלהן. אם נסתכל על הלו"ז של מסי ומסצ'ראנו נרא שביום רביעי ה-30 במארס הם שיחקו בקורדובה מול בוליביה, ופחות מ-72 שעות לאחר מכן כבר התייצבו בקאמפ נואו לקלאסיקו מול ריאל מדריד. לא פשוט.
לבארסה גם לא הייתה פגרת חורף, כמו ליתר הקבוצות בספרד. באמצע חודש דצמבר הקבוצה יצאה למסע ארוך ומתיש ליפן, שם השתתפה באליפות העולם לקבוצות. בארסה אומנם הוכתרה כאלופת העולם, אבל עכשיו מגיע זמן ה"תשלום" על הנסיעה הארוכה ועל העובדה שלשחקנים לא הייתה כמעט מנוחה.
ב-106 הימים האחרונים היו לברצלונה 27 משחקים, זה משחק בכל ארבעה ימים בממוצע. בארסה שיחקה העונה 12 משחקים יותר מאשר ריאל מדריד או אתלטיקו מדריד, ושלושת שחקני החוד שלה לא מקבלים מנוחה ואינם נמצאים ברוטציה כזו או אחרת. אסור לשכוח גם את הסגל הקצר יחסית של בארסה. שחקני הספסל לא מספיק טובים, ושני שחקני הרכש שהצטרפו בינואר, ארדה טוראן ואלייש וידאל, הם בינתיים אכזבה גדולה.
כולם מדברים על בצורת ההבקעות של מסי, שלא כבש במדי בארסה מאז השער מול ארסנל בשמינית גמר ליגת האלופות ב-16 במארס. מדובר כבר ב-452 דקות, נצח במושגים שלו. בחמשת המשחקים הללו מסי לא כבש וגם לא בישל - ודבר כזה לא קרה לו מעולם בקריירה. הפעם האחרונה שנרשמה לו בצורת הבקעות כה ממושכת הייתה לפני כמעט חמש שנים, בשלהי עונת 2010/11, אבל יחי ההבדל הקטן: אז מסי כבש צמד בברנבאו בניצחון של בארסה על ריאל מדריד בחצי גמר ליגת האלופות, ושערו הבא היה בגמר מול מנצ'סטר יונייטד בוומבלי, כשבארסה ניצחה 1:3 והוכתרה כאלופת אירופה.
אז מה קרה למסי בשבועיים האחרונים? אחרי ההפסד לאתלטיקו פורסם באחת מתחנות הרדיו בספרדי שהארגנטינאי חזר מדרום אמריקה עם כאבים שלא הצליח להשתחרר מהם, כאלו שהגבילו אותו מאוד במשחקים האחרונים. הנהלת ברצלונה הכחישה את הידיעה מכל וכל, ובכלל ייתכן שמדובר בסיבה אחרת: לא מן הנמנע שלפרשת "מסמכי פנמה" - בה הוזכר גם שמו - הכבידה על יכולתו של מסי. ממש לפני התפוצצות הפרשה הוא היה בכושר פנומנלי וכבש עשרה שערים בשישה משחקים.
יש עניין נוסף, מקצועי: במשחקים האחרונים מסי משחק רחוק מאוד משער היריב, כמו קשר לכל דבר. הוא כמעט ולא מנסה את כוחו בבעיטות ועוד פחות מנסה לעבור שחקני יריב בכדרור ולהיכנס לרחבה. בשנתיים האחרונות הממוצע של מסי בליגת האלופות הוא שישה כדרורים במשחק. מול אתלטיקו ביום רביעי היו לו רק שלושה, וכולם רחוק מאוד מהרחבה.
אבל להפיל את כל התיק על מסי זה יהיה לא הוגן או נכון. כי קבוצה גדולה לא יכולה להיות תלוייה בשחקן אחד, או אפילו שניים. עובדה: כאשר מסי היה פצוע ונעדר כחודשיים באמצע העונה, הקבוצה הסתדרה מצוין בלעדיו וניימאר היה זה שלקח מנהיגות. הסיפור הוא אחר, בברצלונה הנוכחית הכל קם ונופל על שלישיית החוד הקטלנית, וגם כאשר אחד מהם נעדר - השניים האחרים מספיק טובים כדי לנצח את המשחקים בכוחות עצמם. אין בכלל ספק שמדובר בשלישיית ההתקפה הטובה בהיסטוריה, שכבשה 122 שערים בעונה שעברה ו-109 בעונה הנוכחית. אולם יש גם צד בעייתי להסתמכות על ה-MSN שתמיד יפתרו את הבעיות ותמיד יחלצו את הקבוצה מצרה.
לאט לאט בארסה זנחה את פילוסופיית המשחק שמאפיינת אותה מאז ימי יוהאן קרויף וה"דרים-טים" שלו. וכמה סמלי שההמשבר הנוכחי החל בהפסד בקלאסיקו, במשחק הראשון אחרי מותו של קרויף, משחק שהיה אמור להיות הומאז' לכדורגלן והמאמן האגדי ולמורשת שהשאיר מאחוריו. קרויף היה זה שהנחיל לברצלונה את ההבנה שהכדור הוא הדבר החשוב ביותר ושצריך לשמור עליו מכל משמר, ותלמידו ופפ גווארדיולה היה זה שהפך את עניין החזקת הכדור לקדוש.
אבל גווארדיולה תמיד טען שהנעת כדור סתמית, ללא מטרה, לא מעניינת אותו. שזה בכלל לא העניין. "אני מתעב את כל מסירות הסרק הללו, את כל הטיקי-טקה הזה", הוא אמר בעבר. "מסירות ללא מטרה זה זבל. לכל מסירה צריכה להיות מטרה, ובסופו של דבר המהלך כולו צריך להסתיים בתוך השער של היריב". ואיך שיחקה ברצלונה בחצי השעה הראשונה מול אתלטיקו? במסירות סרק לצדדים ולאחור לעבר השוער, במטרה להעביר את הזמן, לעקר את המשחק ולמנוע את הכדור משחקני היריבה.
בניגוד מוחלט ל-DNA של ברצלונה, הקבוצה בחרה מיוזמתה שלא לתקוף. הרבה קבוצות עושות זאת, שכן המטרה משרתת את האמצעים, אבל בברצלונה מתגאים בכך שהם אחרים, שהם שונים, שאצלם יש דרך ושהיא חשובה יותר מהתוצאה. על פי מה שראינו מבארסה במחצית הראשונה ביום רביעי, מישהו שם שכח לגמרי את הפילוסופיה ואת המורשת של יוהאן קרויף. אפשר אולי להבין את ההיגיון שעמד מאחורי תכנית המשחק הזו של לואיס אנריקה, שרצה להעפיל לחצי הגמר. אבל המאמן המהולל פשוט בגד בפילוסופיה שמנחה את ברצלונה ב-25 השנים האחרונות. הוא ויתר על החלק הקדמי שלו - וזה כשיש לו בקבוצה שלושה מארבעת שחקני ההתקפה הטובים בעולם.
רק שבוע לפני כן ראינו עד כמה טוב ברצלונה יכולה לשחק, כשהיא רוצה. המחצית השנייה בקאמפ נואו מול אתלטיקו הייתה פנטסטית. זו הייתה בארסה חזקה, דורסנית, מהירה, אינטנסיבית ובעיקר התקפית. והיא גם כבשה פעמיים, ניצחה וקיבלה את כל המחמאות על התצוגה המרשימה. אם בארסה הייתה משחקת בגישה דומה בוויסנטה קלדרון, יש סיכוי מצוין שהיא הייתה מתייצבת ביום שישי בצהריים להגרלת חצי-הגמר, ולא אתלטיקו.
אבל כל זה כבר מאחורינו. בארסה כבר לא תהיה הקבוצה הראשונה שזוכה בליגת האלופות פעמיים ברציפות, היא כבר לא תוכל להיות הקבוצה הראשונה שזוכה ב"טרבל" בשתי עונות רצופות. ליגת האלופות זו כבר היסטוריה, וכעת - כשכבר לא יהיה את העומס של משחקים באמצע השבוע - בארסה תתמקד בניסיון לזכות בדאבל המקומי. עד גמר הגביע ב-22 במאי מול סביליה (שייערך בוויסנטה קלדרון, למי ששכח) יש עוד זמן, ועכשיו המטרה היא לא לאבד גם את האליפות, מה שנראה עד לא מכבר כסיפור גמור וחתום.
הפער מריאל מדריד, שהיה 12 נקודות רק לפני כמה שבועות, הצטמק לארבע בלבד. והפער מול אתלטיקו, השנייה בטבלה, הוא רק שלוש נקודות. וכשנותרו שישה מחזורים לסיום, הקרב על התואר פתוח לחלוטין. המשחק הראשון מבין השישה שנותרו לבארסה יהיה ביום ראשון בקאמפ נואו מול ולנסיה של פאקו אייסטרן, מאמן מכבי ת"א בעונה שעברה. ולנסיה אמנם נמצאת בעונה איומה ובמקום ה-14 בטבלה, אבל בשבוע שעבר היא ניצחה את סביליה 1:2 והיא תגיע לקאמפ נואו עם תקווה לנצל את המשבר בו נמצאת בארסה.
ניצחון של ברצלונה - והרוחות ביציעי הקאמפ נואו יירגעו לפחות באופן זמני. אבל אם ברצלונה תסיים בתיקו, שלא לדבר על הפסד, או אז יתחילו כולם לדבר על האפשרות הריאלית שגם האליפות תברח ללואיס אנריקה מבין האצבעות. מאמנה של ברצלונה רשם עונת בכורה מדהימה אשתקד וזכה בכל התארים האפשריים, עד לפני פחות מחודש נראה היה שגם העונה הזו עומדת להיות סיפור הצלחה פנומנלי - אבל עכשיו הכל נראה אחרת. ולואיס אנריקה יודע שרק זכייה באליפות תשאיר אותו בתפקיד גם בעונה הבאה.
לפנייה לכתב/ת 
