העיקר שיש את מי להאשים / טור

אחרי ההפסד של הפועל חולון להפועל אילת, בחדרי ההלבשה והתקשורת של ההיכל המפואר בחולון, יש הרגשה של יום כיפור. "ירדנו ליגה היום", מסננים כולם בין השיניים. משפילים מבט, מחפשים את מי להאשים. את השחקנים שלא מתאמצים, את המאמן שלא מטריף אותם, את ההנהלה שלא חיזקה מספיק. אפילו את ההיכל עצמו ("הוא לא ביתי"). אולי זו קללת השנה הראשונה בהיכל גדול. הכל נכון. כשאתה מקבל 99 נקודות בבית מקבוצה שניצחת לפני חודש אצלה, כולם אשמים. ולכולם כואב.

חולון טובה יותר בתצורה של שני גבוהים. רוזפלט וראדונוביץ' לא שווים אמינו אחד, שהיה שובר השוויון. אבל צמד גבוהים מייצרים יותר נפח בהגנה ובריבאונד, וגם פחות שחקן אחד שחייב לכדרר ורוצה לזרוק. הרבה יותר מאוזן. חולון לא באמת משחקת התקפה, מקסימום פיק אנד רול, חדירה הוצאה, בלי שום מהלך שני, ואז אילתורים וכדררת וקטיושות. להגנה האתלטית של אילת זה מעדן.

דן שמיר מומחה לכדורסל אבל לא למשחקים נגד הירידה. וזו מומחיות בפני עצמה (ראה עופר ברקוביץ'). ובעיקר צריך להדליק את השחקנים. ודן שמיר הודה בעצמו בעבר, שהוא לא כזה. הוא ישרטט תרגיל גאוני על הלוח, אבל לא יסתכל לשחקנים בעיניים ויגרום להם למצוא אנרגיה חדשה. וכשגוני פצוע, אין מישהו על המגרש שייצר את זה. ופה הבעיה המרכזית של חולון היום.

מנגד, אילת מאז התקרית עם המשטרה היא המופע של שיא הרגש. עודד קטש לא יודע מה לעשות עם כל הרגש שמתפוצץ בחזה שלו מרוב אהבה למשחק, והקבוצה שלו עכשיו בזון רגשי שמביא ליכולת מקצועית משודרגת ויציבה לאורך זמן. אחד המדדים הסמליים לחיבור של קבוצה נמדד במספר הפעמים שהשחקנים רצים להרים חבר שנפל לפרקט. השחקנים של אילת מרימים מהפרקט גם שחקנים של היריב. זוהי תכונה של קבוצה שמשחקת מתוך חברות, זורמת מעל המשחק, עובדת בתחושת שליחות עליונה הרבה מעבר למשחק הספציפי. הישראלים כדיר, שמחון וניסים הם הדבק, משחקים בשביל הזרים, מזיזים את הכדור, שומרים כמו נמרים. קבוצה מרגשת. בחופי אילת התגלה מאגר של אמון ואהבה. ועם זה אפשר ללכת רחוק מאוד.

ביציאה מההיכל הראש חוזר לידיעה המדהימה על פיטוריו של שרון דרוקר מראשון לציון. ממש מזכיר לי ולאחרים את פרשת בלאט בקליבלנד. על מה ולמה? רק לפני שבועיים ראשון הביסה את חולון בבית עם שבעה שחקנים, רגע לפני שטסה למשחק מכריע ברבע גמר היורוקאפ. המועדון עלה מדרגה העונה, הקהל שב למלא את בית מכבי, שון דוסון התקדם לדרגת שחקן על ומועמד ל-NBA, ובכל זאת ליצחק פרי זה לא הספיק.

אמנם מהסיבוב השני ועד היום הקבוצה בדעיכה בליגה, אבל זה המחיר של הצלחה באירופה ללא סגל עמוק מספיק. 48 משחקים עד היום, עם ארבעה זרים, לפעמים עם שלושה, קרה שעם שניים, חצי גמר פלייאוף וגביע, הצלחה באירופה, ועדיין הוא מרשה לעצמו לפטר את דרוקר אחרי הפסדים צפויים למכבי וירושלים. שרון הוא לא מאמן של קליקות, ולא מאמן פוזאי, אלא מאמן של שחקנים, שמלמד דרך הראש ובשקט, ובנה שם קבוצה מאוד אטרקטיבית. למה לשבור עכשיו?

מהיכרות צמודה עם פרי, אחרי ששנה שלמה אימנתי את קבוצת הבת של המועדון בה שיחקו בנו אורן ועוד כמה בנים של חברי הנהלה (חוויה בפני עצמה), דבר אחד אפשר בוודאי להגיד עליו: הוא בהחלט מבין כדורסל. אבל הוא לא מבין את תפקיד היושב ראש, או לפחות מפרש אותו אחרת, בעיקר תפקידו במהלך משחקים. כי לנהל משחק כשהיו"ר יושב לידך על הספסל, ומייעץ ומאמן איתך, זה קרוב לבלתי אפשרי.

למה לשבור עכשיו את הכלים? שרון דרוקר(צילום: ראובן שוורץ)

 האירוע שבגללו דרוקר כמעט עזב לפני חודשיים, קרה בעקבות ראיון של פרי בו הוא תיאר את קבוצתו שלו כלא מוצלחת ולא טובה, ממש דה-מורליזציה רגע לפני משחק מכריע. סטטיסטית, אצל פרי התחלפו 15 מאמנים במשך 15 שנה! ודרוקר? זו הפעם הראשונה שהוא מפוטר במהלך עונה בישראל. עצוב מאוד ולא מקובל, ורע לקבוצה המלהיבה של הליגה, וגם לשון דוסון, וגם לאוהדי ראשון לציון. בכל מקרה ראוי לחכות לסיום העונה. הקבוצה לא היתה צריכה זעזוע, היא היתה צריכה שקט ותמיכה מההנהלה. טועים, טעות.

כדי לסדר את הראש מהבאסה הכפולה נכנסתי למסעדת ההמבורגרים החדשה והלוהטת במתחם ההיכל, של חברי ברנרדו, מסעדן גאון ויצירתי שהיה שחקן שלי בילדים. לאחד ההמבורגרים שלו הוא קרא "מייק קרטר", הומאג' למשוגע שהיה מטריף את הקהל באולם הפחים. נדמה לי שגם היום, בגיל 60, מייק קרטר היה יכול לעזור להפועל חולון לשרוד בליגה. כי הוא האיש עם הלב הכי גדול בעולם. וחולון, הרבה יותר מכדורסל, צריכה למצוא לב ורגש כדי לנצח. יש עוד חמישה משחקים, וחולון יוצאת למסע למצוא את המוג'ו שלה. גילוי נאות – אני איתה.