"שיתופיות ואדיבות הדדית זה כבר לא סקסי"
בסרטו "הקומונה" תומאס וינטרברג שב לילדותו בדנמרק התוססת והמשוחררת של שנות ה-70. מהזכרונות הוא יצר תסריט, בו ביקש להציג את מה שמעבר להצהרות הפוליטיות: "אנשים אוהבים להגיד שהם התעסקו בפילוסופיה, אבל האמת יצאה לאחר שלגמו אלכוהול". ולמרות הכל, הוא מתגעגע. ראיון
כשהבמאי הדני תומאס וינטרברג היה ילד, אביו נטל את המשפחה והצטרף לקומונה. זה קרה בשנות ה-70 הפרועות והמשוחררות, שלפני עידן האיידס. מזכרונות הילדות הלא תמימים שלו מאותה התקופה הוא יצר את סרטו החדש "הקומונה", שמצטרף ל"חגיגה" ו"ניצוד" הקודרים שעסקו בהבטים שונים של ניצול מיני, וזכו לתהודה בעולם וגם בישראל.
בראיון שנערך בפסטיבל ברלין, מספר וינטרברג בן ה-46 שהמניעים שדחפו אנשים לקומונות שכאלה לא היו אידיאולוגיים בהכרח, ונותן את הדוגמה של אביו "הוא היה אדם עסוק מאוד, והרגיש שכך יהיה מי שיטפל בילדיו בזמן שהוא בעבודה. זו לא היתה הסיבה היחידה, אבל היה לה משקל. הוא היה צריך לבשל רק פעם בשבוע. לאחרים היו סיבות רגשיות. הם היו משועממים מנישואיהם. ברחוב שלי היו 32 בתים, ושישה מהם היו קומונות. זה היה אורח חיים מקובל אז, וכל קומונה היתה שונה, בדיוק כמו שכל משפחה היא שונה".
במהלך השנים וינטרברג כונן עם לארס פון טרייר את תנועת הקולנוענים "דוגמה 95", וביסס את מעמדו כיוצר מוערך ונחשב, החביב על פסטיבל סרטים, אנשי האוסקר והקהל כאחד, ולאחרונה הוא הרגיש כשהגיע הזמן לבדוק את הפרק הזה בביוגרפיה המשפחתית. "מה שחוויתי כילד בשנות ה-70 היה תוצאה של ניסוי. זה היה ניסוי מכובד, אם תסתכל עליו מנקודת המבט של המבוגרים. הם רצו שנהיה חופשיים, ונתנו לנו את הכבוד שהיינו מקבלים כמבוגרים ונתנו לנו לעשות מה שרצינו. זו היתה המטרה שלהם", אומר וינטרברג.
"מה שהמבוגרים לא הבינו זה שזה הערים עלינו יותר מידי אחריות ולחץ. הרבה מאחיי ואחיותיי לקומונה סבלו מכך. היו לי הורים אכפתיים מאוד ונהניתי מכך נורא. אהבתי את החופש ואת הקומונה, אבל גם ראיתי אחרים סובלים ממנה. מנקודת המבט שלי, הילדות שלי לא היתה אקזוטית במיוחד, אבל נראה שכולם סביבי היו סקרנים לגביה, והיו להם את כל הפנטזיות האלה על הקומונות הללו בסקנדינביה. במיוחד חבריי מארצות אחרות".
ב"הקומונה" שעולה השבוע לאקרנים בישראל מככבים שניים מגדולי השחקנים הדנים, אולריך תומסן (שמאז הספיק להופיע גם בסרט ג'יימס בונד "העולם אינו מספיק" ואפילו בסרט הישראלי הקצר "איה") וטרינה דירהולם, שזכו לחשיפה גדולה ב"החגיגה" מ-1998. כמעט עשרים שנה אחרי הם שוב עומדים לשירותו של וינטרברג כשחקנים ראשיים. הוא מגלם ארכיטקט שיורש וילה ומחליט לכונן בה קומונה, והיא מגלמת את רעייתו, מגישת החדשות המפורסמת ואם בתו, ומנהל רומן עם צעירה נאה. הרומן מטלטל ומשבש את ההרמוניה בקומונה.
מזכרונות הילדות שלו, הביא וינטרברג לתסריט "כמה אנקדוטות. כמו גם נאמנות והערכה רבה למה שעשו בקומונה. הבאתי אווירה וכנות. ניסיתי לצייר תמונה, שתהא עירומה וכנה ככל הניתן. אבל זו עדיין פיקציה. זו דרמה". מעניינים פוליטיים הוא דווקא נמנע הפעם: "דיונים פוליטיים משעממים אותי. וגם, מי שחי בתקופה ההיא היה בעל שני צדדים: הדברים שהוא רוצה להראות לעולם והדברים שרוצים להסתיר ממנו. אני מעוניין יותר במה שמסתירים. אנשים אוהבים להגיד שהם התעסקו בפילוסופיה וברעיונות הפוליטיים, אבל האמת יצאה החוצה בימי שני בבוקר - לאחר יום בו הם לגמו אלכוהול".
ובכל זאת, הבסיס הרעיוני להקמת הקומונות היה אידיאולוגי.
"אני מתעניין יותר באישיות האנוש השברירית מאחורי המסכת הפוליטית. היתה המון פוליטיקה בקומונות האלה, והרבה קנביס ועירום. כל הדברים האלה עברו דרך פילטר שאני והתסריטאי שעבד עמי - טוביאס לינדהולם הרכבנו, פילטר של בחירות, של דברים שאנחנו מצפים לשמוע על התקופה ההיא. ברור שהיו בקומונה דיונים פוליטיים, וזו אחת הסיבות שהורדנו אותם. רצינו להתרחק מהצפוי. אולי היינו צריכים להשאיר דיון אחד".
וינטרברג מספר שעם הזמנים השתנתה גם הקומונה בה חי, והאנרגיות שהיו בה בשנות השבעים דעכו והשתנו בעשור שאחרי. "ב-1975 זו היתה חבורה נמרצת, פנטסטית, מלאת חיים, כמעט מטורפת, מרוממת ומודעת לעצמה, שעשתה שטויות בבית גדול. הם יכלו להרשות את זה לעצמם. זה היה מושך, ומשהו שאני מתגעגע אליו", הוא מודה, "ב-1985 אלו היו שלוש משפחות שלא רצו לעבור, כי הם אהבו את הגינה. והיתה להם מנקה. ב-1975 מי שהרוויח הכי הרבה אמר: 'בואו נשלם שכירות כל אחד בהתאם לשכרו'. ב-1985 אבא שלי יצא לבר עם אותם האנשים וחלקם הפסיקו לשתות, מה שהפך אותם למשעממים יותר ולנדיבים פחות. אני חושב שזה אירוני, אני מוצא את זה עצוב".
ואיך הקומונה התפרקה?
"במהלך השנים, האנשים פחתו ופחתו. הם עברו למקום אחר, כי הם רצו יותר פרטיות. ובסופו של דבר נותר רק אבא שלי, גר בבית עם משפחה שהוא אפילו לא מכיר בקומה התחתונה. היה הוגן שהוא קיבל את הבית, כי הוא היה האדם הנחמד ביותר בחבורה, והצנוע ביותר. יש בזה מן הצדק. כך זה התפוגג. אולי זה טבעי. זה היה סימן לשינוי בתקופה".
משהו מהרוח השיתופית הזו נשאר בעולמנו?
"הרוח הזאת בהחלט עברה. לחלוק כקהילה ואדיבות הדדית תמיד יתקיימו, אבל לא בצורה הזו. זה כבר נעשה וזה כבר לא סקסי וצעיר ובוהק. זה משהו שיצא מהמוזיאון. כעת אנשים עוברים לגור יחד בדרכים חדשות, אבל מסיבות פרקטיות יותר. אין דירות ולכל אחד יש את המדף שלו במקרר".
כשהוא נשאל על הדרך בה עיצבה הקומונה את אישיותו, מכוון וינטרברג לענייני אמונה. "גדלתי לא להאמין באל, ואני מתחרט על כך", הוא מודה, "הנושא מסקרן אותי, אבל אני לא חושב שאי פעם אהפוך לאדם דתי. גדלתי להאמין בביחד, באנשים אחרים, בנדיבות ובצניעות. מהחיים בקומונה אני מניח שלמדתי איך להתנהל עם אחרים ואיך להתמודד עם ההתנהגות של אחרים".
איך המשפחה שלך הגיבה לסרט?
"הם אהבו אותו. הוא ריגש אותם. גם חברי הקומונה התרגשו נורא, אבל גם היו מבולבלים מאוד, כי הם יכלו לזהות אנקדוטות מסוימות ועדיין, הצבעים על הקירות היו שונים והייתה בסרט גם הרבה פיקציה. הם היו צריכים להתמודד עם זה. חברי הקומונה בכו בהקרנה ובסופו של הדרך אהבו אותו".
אחרי ה"סקס, סמים ורוקנרול" שאפשר לחוות ב"הקומונה", וינטרברג עובר לשתייה ומספר כי אחד מסרטיו יהיה "חגיגה של אלכוהול. אני מצפה לזה מאוד. העניין הוא שהסרט מצביע על כמה אתה יכול להשיג עם אלכוהול. בריטניה ניצחה במלחמת העולם לאחר משתה גדול. החיילים היו שיכורים מבוקר עד לילה. חלק מהרומנים הטובים ביותר נכתבו תחת השפעת אלכוהול. זו שאלה של איך וכמה אתה שותה. אני מרגיש ששיחות רבות מתרחבות דרסטית משתייה".
אתה כותב את התסריט בעודך שיכור?
"לא, הבעיה היא שאין לי זמן לשתות. אני עסוקים מדי בלהחליף חיתולים ולהיות על מטוסים. חיים מאוד מודרניים. אבל אני מרגיש את הצורך לצאת מן הבינוניות ומנסה למצוא דרך אחרת לחיות. קראתי לכבוד הסרט החדש את המינגווי ואני מנסה לשאוב השראה משיטוטיו בין בתי הקפה בפריז, כשהיה חצי שיכור וכתב. אלו החיים שהייתי רוצים לנהל, אבל אינני עושה זאת. כאמור אני על מטוסים ועסוק בלהחליף חיתולים כל הזמן".
המינגווי ירה בעצמו, להזכירך.
"אני יודע. ואני חושב שזה מעניין. כמובן שאני יודע שניתן למות משתייה, או להשתגע. הרבה פעמים זה נגמר בחרא, ליטרלית. גם את זה אני מוצא מרתק. זה יכול ליצור חיים וזה יכול להרוג אנשים. אני חי במדינה צנועה ובינונית מאוד, בה אנחנו מתים צעירים, כי אנחנו שותים כל כך הרבה".
