"אן": אוכל סוחט דמעות
סרטה של הבמאית היפנית נעמי קוואסה "אן" מציג דרמה מינימליסטית, עם דמויות מעוררות אמפתיה ואוכל כמרכיב מרכזי ומעורר חושים בעלילה, אבל הוא ארוך מדי וחוטא במניפולציות רגשיות
לבמאית היפנית נעמי קוואסה יש מעמד של יוצרת בולטת בעיקר בזכות האמונים ששומרים לה אנשי פסטיבל קאן. סרטה הראשון "סוזאקו" (1997) היה בתחרות המשנית (Un Certain Regard) וזיכה אותה בפרס מצלמת הזהב לסרט הראשון הטוב ביותר. סרטה הרביעי "היער המתאבל" (2007) זיכה אותה בפרס חבר השופטים בתחרות הראשית. חרף הצלחות אלו, נדמה כי עם חלוף השנים גדל הפער בין האהדה הבלתי מסויגת לה היא זוכה בקרב אנשי הפסטיבל, והאופן בו מתייחסת לסרטיה הביקורת העולמית. המחלוקת נובעת בעיקרה משאלת העומק מול התייפייפות.
ביקורות נוספות במדור הקולנוע של ynet
קוואסה שייכת, באופן מובהק, לצד המינימליסטי יותר של הקולנוע היפני, זה שהציר שלו נע מיאסוז'ירו אוזו, ומזוהה בקולנוע העכשווי עם עבודותיו של הירוקאזו קורה-אדה. כמו אלמנט הנטישה מול משפחה בעבודותיו של קורה-אדה, גם קאווסה ממשיכה את המורשת של אוזו לכיוון קודר יותר. לא אחת עוסקים סרטיה בנוכחות של המוות בתוך החיים, והיא מדגישה ממד זה בהתמקדות בדמויות, בעיקר דמויות נשיות, הנמצאות בשולי החברה. אלו נושאים כבדי משקל, והם בוודאי יכולים להפוך את גוף היצירה שלה לבעל ערך מיוחד – בתנאי שהביצוע תואם את השאיפות הנעלות.
גם סרטה האחרון "אן" ("An") נמצא על קו התפר שבין דרמה אינטימית, איטית ומינימליסטית, המציעה חוויה רוחנית לצופים, לבין סרט שבדרכו הפסוודו-מעודנת מפעיל מניפולציות רגשיות. ניתן לטעון ששני הממדים נמצאים בו, ומעידים, יותר מכל, על אי יכולתה של קוואסה לעצב את הסרט באופן אחיד ומאופק יותר.
"אן" אינו שם של דמות נשית אלא של ממרח מתוק של שעועית אדומה (כך נקרא הסרט בהפצה הבינלאומית), המדביקה שני פנקייקים הקרויים דוריאקי (dorayaki). "אן" אינו הסרט הראשון המשתמש בהכנת אוכל כמרכז הדרמטי, הרגשי והסמלי שלו. היכולת של קולנוע "זר" לגרות את החושים, מקנה לו מידה מיוחדת של אטרקטיביות בשוק ה"ארט-האוס לייט" הבינלאומי. בהקשר זה זכורים סרטים כמו "החגיגה של באבט" (1987) הדני, ו"אוכל שתייה גבר אישה" (1994) הטייוואני.
הפרפקציוניזם היפני סביב הכנת המאכל המושלם מופיע כאן כשם שהוא הופיע בסרטו הידוע של ג'וזו איטאמי (1985), אבל מלבד ממד זה נדמה כי לא יכולים להיות שני סרטים יותר שונים. בעוד שסרטו של איטמי היה סאטירה קומית על מנהגי האכילה היפנית, סרט השואל מז'אנרים שונים (מתח, מערבון), וסוטה מהקו העלילתי המרכזי לרגעים פרועים, סרטה של קוואסה מעודן הרבה יותר. את ההבדל ניתן גם להבהיר באמצעות השוני בין סרט המציג את "הראמן המושלם", ושלל רגעים בהם דמויות לוגמות, בולעות, לועסות ושואבות אוכל בשקיקה, לבין הממד הנזירי של שני פנקייקים וביניהם ממרח שעועית אדומה.
בהתאם לתרבות ההסעדה היפנית, המתבססת על מספר רב של מקומות קטנים המתמחים בסוג ספציפי של מאכל, כך גם גיבור הסרט סנטארו (מסאטושי נגאסה) מפעיל בפרבר של טוקיו מסעדה קטנטונת המתמחה בהכנת דוריאקי. סנטארו, טיפוס בודד מלנכולי וכבוי, משתמש בממרח אן מוכן המגיע במיכלים, ומכין פנקייקים לקהל לקוחות מצומצם המורכב בעיקר מנערות תיכון.
המודעה שהוא תולה בחיפוש אחר עובד במשרה חלקית מושכת את עינה של טוקואה (קירין קיקי). אישה בת 76 בעלת אופי עדין ומבולבל באופן חינני, וגוף שניכרים בו שבריריות הזקנה והמחלה. סנטארו מנסה בעדינות לגרום לה להבין כי הוא לא ישכור אותה, אבל כשהוא טועם את ממרח האן המושלם שהיא הכינה, הוא מבין שאין לו ברירה.
טוקואה מתחילה לעבוד ומגלה לסנטארו את רזי הכנת האן. ההקפדה, הסבלנות, ההאזנה לפולי השעועית המתבשלים במים הרותחים. חלק משלם של אישיות וגישה לחיים ולטבע, סוג של טוהר כמעט מלאכי המגולם בדמותה. הדוריאקי המשופר הופך להצלחה בשכונה ומביא קהל חדש של לקוחות.
במסעדה הקטנטונת נוצר תא משפחתי. ל"סבתא" ול"בן" מתווספת גם "נכדה". ווקאנה (קיארה אושידה – הנכדה האמיתית של קירין קיקי) היא נערה צעירה וביישנית. בתהליך העבודה על הסרט קוואסה יצרה את התא המשפחתי בכך שבודדה את השחקנים מסביבתם. האינטימיות בין שלושת השחקנים קשורה גם למצב הסטטי שבו הן נתונות – אלו לא דמויות שצוברות עומק ממשי במהלך הסרט גם כאשר התנועה של העלילה היא לעבר סוג חדש של הכרה רוחנית.
טוקואה היא אישה חולה. ידיה מעוותות ממחלת הצרעת, ועצם המחלה כמו גם המקום שממנו היא מגיעה לעבודה עתידים להתגלות ולערער את התא המשפחתי החלופי. בעיקר כאשר יינתן לסנטארו אולטימטום מטעם בעלת הדוכן לפטר את טוקואה. זה גם המקום שבו יתחיל להיחשף, כשעה לתוך הסרט, מקצת מסיפור הרקע שלו.
יש בוודאי ערך באופן בו דמותה של טוקואה, שימיה ספורים, מהווה מודל לפשטות רוחנית, הכרה ביופיים של החיים, ויכולת להתענג על יופיו של הטבע. הדמות אותה יוצרת קירין קיקי, שנאבקת בחייה זה שנים במחלת הסרטן, מכמירה לב. ובכל זאת, הסרט איטי, ארוך מדי, ונוטה למניפולציות רגשיות שיאות יותר לסוחט דמעות.
"אן" (יפן) - במאי: נעמי קוואסה. שחקנים ראשיים: קירין קיקי, מאסאטושי נגסה, קיארה אוכידה. אורך הסרט: 113 דקות.
