נמצאה השעה ה-25 - כך מצאתי זמן לרוץ
ההתחלה הייתה סולידית - שני אימונים בשבוע, אחר כך נוסף אימון נוסף, והיום ליאת עיני מתאמנת ארבע פעמים בשבוע ואין לה מושג איך זה קרה. אז מתי היא מספיקה לעשות את שאר הדברים?
שלא תבינו לא נכון, לילדה יש תחביבים אחרים וספורט הוא לא אחד מהם, וזה בסדר. כל אחד צריך לבחור את הדרך שלו, אבל ברור לה שאמא שלה לגמרי בעניין. כשהתחלתי לרוץ לפני 3.5 שנים זכיתי מהבנות שלי לפרצופים עצובים בכל פעם שיצאתי מהבית. למרות שהן נשארו בבית עם אבא שיודע מה צריך לעשות לא פחות מאמא, אם לא יותר, הן דאגו לעשות לי כל פעם יסורי מצפון מכל הלב.
לטורים הקודמים של ליאת עיני:
- חצי מרתון? תרוצי כבר אחד שלם!
- לא מוותרת: למרות הפציעה, רצתי חצי מרתון
- "אז למה את רצה אם את כל-כך סובלת?"
מה עם הכביסות?
האימונים בהתחלה התקיימו ביום רביעי בערב ופעם נוספת בסופשבוע. ממש נפעמתי מהעובדה שאני מצליחה לדחוס אותם בשבוע המטורף שלי, הרגשתי כאילו פיצחתי את השיטה. כשהמאמנת המליצה בחום להוסיף אימון נוסף, גיחכתי ואמרתי שאין סיכוי שאצליח לצאת מהבית עוד ערב. זה היה נשמע לי כמו משהו בלתי אפשרי.
אני זוכרת ששכנה שלי הייתה יוצאת לרוץ כמה פעמים בשבוע והייתי ממש בהלם מזה, איך אפשר אחרי יום עבודה לעזוב ככה את הילדים ולצאת? ומה עם הכביסות? והכלים? והמיילים הדחופים? חשבתי שהיא קצת חסרת אחריות, והמשכתי להאמין שפעמיים בשבוע זה הכי הרבה שהלו"ז הצפוץ שלי מאפשר. הייתי די מרוצה ואמרתי לעצמי שגם זה יפה מאוד, הרבה יותר טוב מלא לעשות כלום.
בסוף החלטתי למרות הכול להוסיף אימון ריצה נוסף. הבנתי שכדי להתקדם אני צריכה להשקיע, מין משוואה כזו שעובדת בכל תחום, לצערי עוד לא נמצאה האפליקציה שתרוץ במקומי. זה כמובן לא היה יכול לקרות ללא בעל מפרגן שלא התייחס אף פעם לפרצופים של הבנות כשיצאתי מהבית.
האמת שאפשר להבין אותו כי כל פעם הייתי חוזרת מאימון כאילו מינימום כבשתי את האוורסט, והחיוך לא ירד מהפנים כל הערב. זה היה בהחלט חידוש מרענן מהפרצוף העייף שלי שהוא היה רגיל לראות. פתאום הייתי בכזה אדרנלין, שלא רק שהספקתי לעשות את כל מה שצריך, אלא עשיתי הרבה יותר.
פתאום נמצא הזמן
כשעברנו דירה, לפני עשרה חודשים, הצטרפתי לקבוצת ריצה חדשה. בשיחה הראשונה שלי עם רון המאמן הוא אמר שהאימונים מתקיימים בראשון, שלישי, חמישי וסופ"ש. ישר אמרתי שאין סיכוי בחיים שאגיע לארבעה אימונים כי הלו"ז שלי גם ככה עמוס ביותר.
אבל מסתבר שלחיים יש את הקצב שלהם, והיום אני עושה ארבעה אימונים, מספיקה בדיוק את מה שהספקתי גם כשעשיתי שני אימונים וגם כשלא עשיתי כלום. הבנות שלי קיבלו את המצב, מדרבנות אותי כשאין לי כוח לצאת ואומרות - "נו אמא, את תמיד שמחה כשאת מסיימת אימון", שואלות כמה רצתי כשאני חוזרת והולכות באופן קבוע עם חולצות המרוצים שלי.
אני באמת לא מבינה איך הצלחתי לדחוף לחיים שלי ארבעה אימונים בשבוע אבל כנראה ככה זה כשאוהבים משהו, מוכנים להתגמש בשבילו, גם אם בהתחלה זה נשמע כמו הדבר ההזוי ביותר. אז בפעם הבאה שאתם אומרים לעצמכם שאין לכם זמן לעשות משהו, תחשבו אם זה באמת עניין הזמן או שאולי אין לכם שום רצון או תשוקה לדבר. והכביסה? היא אף פעם לא בורחת. היא ממתינה בסבלנות יחד עם הכלים והמיילים, מין חבורה שכזו.
ביגוד ונעליים: אדידס
לפנייה לכתב/ת 
